פיטר היה פה,
הציץ וברח,
כשאף אחד לא מאמין בו,
אין לו בשביל מה להשאר.
ורק אני, שניסיתי לתפוס את מסלולו הצבוע בנוסטלגיה,
נפלתי ארצה, וידי המושטת הספיקה רק לתפוס אבק כוכבים.
השאר הביטו בי, לא מבינים. החיים ממשיכים, הצבעים דוהים,
הזכרונות קמלים. התמימות מתנדפת.
ילדות, בשורוק, זה רק לילדות, בחולם. ואת אינך,
את אישה בת 20, עם נעלי עקב ושפתון רציני,
כמה חיוכים חרוכים ומבטים מושחזים.
א ת  א י נ ך.
החיים, ילדונת, החיים ממשיכים.
אבל בחדרי חדרים, בין שקיעה לאמת,
ידי המוכתמת אבק כוכבים הוכיחה לי שאין זאת בחירתי,
זה טבוע בתוכי, ענוג כמו ריח קיץ וזכרונות כיתה א' מהוהים,
מקומטים, מקופלים, שם מתחת למסמכים ולתאריכים,
(לא העזתי לזרוק. ידעתי שהוא אמיתי. ידעתי)
ממתינים.

ומאז נשבעתי, ביני לבין עצמי,
וביני לבין עוד כמה שנשבעו גם כן,
לא לוותר
עליו
לעולם.

פיטר היה פה.