מתיחת האברים פוקקת את עצמות הגוף, בעיקר את עמוד השדרה המשמיע
פיצוצים קלים כמו ציוצו של ציפור. כפות הרגלים, בלי משים
כפעולה שגרתית, נדחפים לתוך נעלי הבית ומיד מורגשת חמימות
נעימה, ניגוד לקרירות השוררת בחדר. עדיין חשוך.
השקט בשעה זו מרעים את המציאות בדממה. מגששים מעט באפלה,
כסומא, ומהרהר בינך ובין עצמך, לו הייתי עיוור איך הייתי
מרגיש. חרדה קלה פולשת לחדרי לב ומיד נעלמת כאשר אישוני העין
מזהים קו דק של קו רך הפולש מבעד לחריץ הדלת הנעולה. הצעידה אל
עבר חדר האורחים מתנהלת בתיפוף קל. פנורמה של חלונות זכוכית
קולטת את החוץ. הצפריר התעורר!
עמק פקיעין מונח כהדום רגלים. רחב ממדים. מוקף הרים מכל עבריו.
מרבד של שטיח בגווני אפור לבן מכסה את העמק ופה ושם מבצבצים
חלקות אדמה מעובדות, צמרות עצים מגביה רום, פסגות הרים מרושתות
בחורשות אלון ותולע, כביש המשחק מחבואים בינות הלובן ההולך
ומתפוגג לאט, ומתאדה לחלל כחול עמוק.
הצפריר עדין בחיתוליו. בעקשנות בלתי נילאת הוא דוחק את הלילה
אל פאתי מערב. האור המסתמן ועולה, מצייר קו אופק הנמתח מצפון
לדרום. אור זהוב מהול בפתיתים נוצצים נושק את רכס הרי מרון
ומעלה אותם בלהבה רכה ללא השמעת קול למעט הקולות העולים מחדרי
לבבי הפועם בחוזקה למראות.
ואז, ללא התרעה מיוחדת, כך סתם, מתוך הרגל של יום יום נדלק
הצפריר בארגמן עז המאלץ אותך להוציא אנחת התפעמות הנשמעת בשקט
הבלתי נשמע כצעקה מחרישת אוזניים. אדון עולם, ריבון החיים,
מצמיח ישועה, הנה היא באה - השמש הנוגשת סביבתה ומציתה את
היקום. בזה הרגע פינה הצפריר את מקומו והעניק את שרביט המלוכה
הנצחי אל ענק היקום העולה בהדרת כבוד כשהוא חורט קשת ומגביה
רום בחופת כלולותיו העומדת איתן מאז נשא את בת זוגתו הארץ.
עמדתי אל מול המראות והקולות בגוף שקט. נינויוח ומתמזג בהוויה
ההולכת ומתרוממת מקרקעית העמק. מסרב להתנתק מונגוך. שואב אל
תוכי צבעים עזים ומתנתק מפסיפס הבלטות הקרות של המבואה, גופי
מרחף. מתחבר אל היקום המתעורר.
המציאות טפחה על פניו כאגרופו של מתאבק במשקל כבד. צילצול
האורלוגין קיבע את רגליו חזרה אל מציאות עכשווית. הנחיתה הייתה
רכה. לא! לחלוטין לא נאנחתי. קבלתי את הבלתי ניתן לשנות בשלווה
סטואית או אפיקורסית. הן מחר נמות?