ביצה אחת הייתה מונחת בקן. ביצה אחת בודדה.
לא מזמן גיליתי שאם יונה דוגרת על ביצה, ובקן יש רק ביצה
אחת... אחריי כמה ימים היא עפה לה מן הקן, את מבינה פשוט לא
שווה לה להמשיך לדגור שמה כיוון שמרבית הציפורים לא שורדות את
השנה הראשונה לחייהן.
תהיתי אם היונה מכירה את הסטטיסטיקה הזו ועל כן היא לא דוגרת
יותר... הציפור מבינה את סיכויי הגוזל שאולי לא יולד לעולם
לשרוד והיא מעדיפה לנטוש.
כששמעתי את זה דיברו על אנרגיה שהציפור מבזבזת... ובשביל
סיכויי כה נמוך היא פשוט עוזבת.
משום מה לא התחברתי לזה, והיה נראה לי הגיוני הרבה יותר לטעון
כך: הציפור נטשה את הביצה כי לא הייתה מסוגלת לעמוד בשבירה
הזאת של מות הגוזל(ואת זאת כנראה יש לייחס לאהבה), תמיד הגוזל
יכול למצוא את מותו... לפחות בשנה הראשונה  ותמיד היא תוכל
למצוא אותו מת עד שישכח.
אני לא יודע כמה ארוך הוא זיכרונן של ציפורים אבל הוא בטח לא
ממש ארוך... אז איך היא יכולה לזכור סטטיסטיקה שנסמכת על
ניסיון כה עתיר שנים לגביי חייהם של גוזליה?

את לא ידעת זאת אבל אהבה היא מושג ערטילאי שמזכיר יותר תיק מכל
דבר אחר, אני אסביר:
תיק זה דבר נחמד וכך גם אהבה.. את התיק אפשר לשאת על הגב וכשזה
קורה התיק משמש ככלי משא שאיך אפשר שלא לחשוב מיד על כלי משא
של ספרים, אך גם זה של טיולים שמיש לא פחות.
אבל למרות ששניהם תיקי גב ההבדלים ביניהם גדולים כיוון שטיול
מעצם הגדרתו הוא דבר זמני, לכן מעריכים מאוד את תכולת התיק,
ידוע שטיול ללא פנס יכול להביא על המטייל אבדון, וטיול ללא
נייר טואלט עלול להפוך לכזה שאיננו אסתטי.
רק משום כך בתיק הטיול לא כדאי לשאת מים ופעולה זו נעשית מטעמי
נוחות בלבד.
תיק המשא התמידי (תיק הספרים) עובר אל הגב כיוון ששם לא
מרגישים במשקלו אלא במסעות ארוכים במיוחד, אך גם אז עדיף לו
שיהא מאחור וזאת משום שכך איננו מודעים לקיומו כמעט כלל. תיק
שכזה מביא למבוכה רק במעברים צרים בהם הוא נתקל בדפנות המעבר
ודורש תמרון כואב בכדי לעבור בשלום, כשאני מדבר על מקום צר
אינני מדבר על איזו מנהרה חשוכה אלא אפילו על מעבר לאורכו של
האוטובוס בדרך אל המושב האחורי, מי יודע אולי שם יתפנה אחד
המקומות, או אולי בעצם שני כסאות בכדי שאוכל להניח את התיק
לצידי ולשבת בנוחות.
תיק נוסף הוא הפאוץ' אך בנוגע אליו כל מה שעבר אחורה מתיק הגב
קופץ קדימה ויותר אין להרחיב בכך.
תיק מהותי שראוי שיוזכר פה הוא תיק היד, תיק אפנתי לכל הדעות
שמאפיין נשים ועורכי דין.
על אף ששמו זהה בשני המקרים אין כמעט שום דמיון בין תיק הצד של
עורך הדין, בו כנראה מצויים  עדויות שיכולות להעמיד אדם במקום
צר עם אשנב, אני מניח ששם לא היה נוח להסתובב עם תיק גב.
האישה לעומת זאת סוחבת עמה דברים פשוטים יותר אך חשובים לא
פחות, כלי איפור בד"כ, ארנק גדול שמכיל יותר ממה שבאמת הוא
יכול ודברים נוספים... אך מה שלא יהיה לעולם לא תמצאי שם נייר
טואלט... ובכל זאת לא תאמרי שאישה היא איננה היגיינית הלא כן?
על עוד לא מעט תיקים ניתן להרחיב את הדיבור כגון: תיק הצד, תיק
המשמש לכלי עבודה, תיק המצלמה, תיק לא חדיר למים ותיקים רבים
אחרים וטובים. אך כיוון שאלו כ"כ שונים זה מזה, וברצוני לדבר
על תופעה בכללותה לא אדבר עליהם.

אך לכל תיק תכונה אחת שניתן ליחסה כנראה גם לזה וגם לכולם
יחדיו, ולשם כך האנלוגיה לאהבה. תיק הוא דבר שמכמת.
את הארנק אכניס אך משום כך אוותר על הפנס, את קפקא אכניס אך
אוותר על שופן.
אהבה היא איננה לאדם, במקרה הטוב רק למכתב ממנו (ממש כמו המכתב
הזה), וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא לא ניתן לנשיאה בנקל,היא אולי
לכמה ביצים. אבל גם אז רצוי שהם יהיו בשקית ורצוי שתהיה יותר
מאחת  ואם אפשר אולי רצוי שיהיה זה סל ואפילו אפריז ואומר
שניים ויותר. וגם אז כאשר הביצים אובטחו מה כבר ניתן לשים
בהן?

אף על פי שאהבה דומה לתיק יותר מכל דבר אחר, התיק אינו דומה לה
כלל וכלל. התיק אם לדבר על מושג מופשט, קרוב הרבה יותר לאמנות,
לשניהם יש צבע, צורה, גודל ותכלית.
על תמונת אמנות ממוסגרת בגודל ממוצע ניתן להניח שני ספרים ארנק
אחד אולי גם דיסק, ואת כל זאת יש לעשות בעדינות כדי שזו לא
תקרע.
פסל ברונזה יציב וטוב, הרבה יותר פונקציונאלי לכמות הדברים
שניתן להניח עליו, וגם ניתן למקם את הדברים עליו לפי סדר
החשיבות שלהם, החשובים למעלה והמיותרים למטה, אבל זו רק הפרדה
שבראש שכן פסל שכזה חשוף לגשם וידוע שהגשם יורד מלמעלה למטה.

אבל לצערי את לא אחד מהדברים שהוזכרו לעיל, את אינך תיק צד
ואינך תיק גב או אפילו פאוץ'.
את אינך תמונה ריאליסטית, אקספרסיוניסטית, קוביסטית או
סוריאליסטית.
את גם אינך פסל שכן אתפלא אם תוסיפי לעמוד אפילו דקה בחוץ
כשגשום.
ואפילו נייר טואלט אין לך.
אז למה?