התחלנו להפוך את זה למנהג.
כל יום בשעה 16:00 היינו נאספים.
מחזיקים ידיים, מסתכלים.
היה מאוד שקט שם בחדר.
רק אותו צפצוף מעיק הסיר את השלווה היחסית.

לראות אותך מחוברת לכל כך הרבה חוטים וצינורות תמיד עשה לי
רע.
הבטחנו שכל יום נבוא. החלטנו שמספיק שנעמוד שם מול אותו קיר
לבן שסיימו לצבוע אותו רק בשבוע שעבר כדי שתרגישי שאנחנו
איתך.
שתדעי שזה בסדר להיות חלשה.

שתדעי שלפעמים הייתי מגיע לבד.
יושב על כיסא העץ שנראה שכבר הוא בעצמו נשבר.
קשה לו עם כל המעמסה הזאת.

כשראיתי שאת לא מגיבה התחלתי לדבר אל אותו קיר.
טיפוס אדיש משהו.
אני זוכר שתמיד אמרת לי כמה שאני אדיש.
היית מתעצבנת עליי.
אמרת שאת לא מצליחה לבוא לידי ביטוי בגללי.
שאני עוצר אותך מלהתקדם.
שכל האחרות כבר הצליחו לפרוח ורק את מרגישה שאת תקועה באותו
מקום.

שתדעי לך שניסיתי.
אלוהים יודע כמה שניסיתי.
זה לא הצליח.

אם הייתי מחזיר את הגלגל לאחור?
כנראה שלא.
העבר הוא מה שעיצב אותנו.
תמיד אמרתי לך את זה.
אי אפשר להפוך הכל בשניות.
זה תהליך.
אמרנו שנעבוד על זה ביחד.

אני לא יכול לעשות את זה לבד.
אני צריך אותך.
הבטחת שתתני לי קצת זמן.
למה את נוטשת אותי ככה?

באתי עם חולצה כתומה.
חשבתי שאולי זה ישעשע אותך.
שתראי שאני לא מוכן להתנתקות הזאת.
בטח כשהיא באה בכזה אופן חד צדדי.

אפילו חיוך לא ראיתי ממך.

אבל אני מבין.
ועדיין מתגעגע.

אז אהבה, אני מבטיח עוד לפצות אותך ולנצל אותך.
אני עוד אשתמש בך וגם את תזכי לאהבה הדדית.
כנראה שזה פשוט יקח קצת זמן.
אני עובד על זה.

החלמה מהירה.