רק תמונתך עומדת בשורה אחת ארוכה ומתמשכת
במסדרונות זיכרונותיי המתפתלים באין קץ פיתולים
ואתה זקוף, תמיר קומה ומראך מלבב, ילדי שעמד מלכת
מקובע בתמונה מחייכת, לא קמט, עלם צעיר רם כתפיים.

בלכתך אל שדות הקרב, רוכב על סופה דוהרת, רועמת
פורצת אל שורות אויב, לא הספקתי לומר לך לקחת אתך
גרביים, לבנים, מעט מעדנים ונשיקת הפרדה המייסרת
וכמו כל אימה מעט להזהירך, כשכדור יבוא מולך אל תהסס...

ילדי, לא שמעת לאמא, ואני בוכה רוויה מדמעות
ובחלוף השנים שח גבי, הקמטים חרשו בי תלמים עמוקים
והשקט בי עמוק כבאר ללא תחתית הד ממנה יעלה
מכושף ונצחי "עוד לחיות, לא למות" אמרתי אני.

רק תמונתך עומדת בשורה אחת ארוכה ומתמשכת
חרוטה בחולות הקרב, בעשן הניצחון, במצעד העצמאות
בנקישה על דלת, בקצין מבשר, והלב עמד מלכת
הכול נעטף באבל, זיו האור התעמעם.

ילדי, עכשיו אני כאן חובקת בלי לגעת את הגולל
מאזינה בלא להקשיב אל שירת האנשים מסביב
את המיית הרוח השורקת, שורקת בתוכי משתוללת
מנפנפת את חדרי לבבי כמפוח מדליק אש התמיד.

כאן אתה בשורה ארוכה גיבור שלי, מתחת לאבנים
לבנות ודוממות מספרות עלילות גבורתך ועוז רוחך
שקט לבבך, פיך לא מספר ואינו פורץ בצחוק נעורים
הן תדע כי מותך לא לשווא ואת חיי הגשתה לי מתנה.    

אבל יותר מכול רוצה אני לחיות למענך, לבוא לכאן
ללטף את מצבתך לספר לך איך היה ואיך יהי
להניח שוב על קברך את זר הפרחים שכה אהבת
ושוב בשנה הבאה אתייצב לקברך להספיד אותך.