פעם זה היה תרבוש וז'לבה
ולרגלנו לבבוצ'ה
גם לכסווה אל-כבירה וששיה
היו לסמל להיות יהודי וגם חגיגה.
בתי תפילות, מדרש וישיבה
גאונים מפז וגם מדמנת
והמשפחה המורחבת וגם החינה.
התרבות, שגשגה והלכידות...
הלכידות, שבעת צר ומצור, היתה לנחמה
גאוות הקהילה.

עכשיו אנחנו בארץ מכורה.
את מורשת המלח, העיר הגדולה,
הכפר, באייט בוליל ועד בוגמז
ירדה כאן, בארץ הבחירה והניגודים,
לתחתית השכחה עד לאובדנה.
   
והארץ תוהו. אלוהים מרוחו
ברא את השירה ואת החזרה
ואת הצמיחה
ואת הנגינה
ואת הדיבור
ואת התרבות
ויראה אלוהים את פרי עמלו כי טוב
ונתן בכם מדמותו ומצלמו
ויומר אלוהים, היום, בזה הלילה:
הקימותי מעפר אביון
מאשפות הרימותי דל
אל רום פסגות ושדות הפרחים
לדעת
     להחכים
              ולהבין
כי אדם אל תרבותו העמיק והשריש
והיה לאילן יזבח על שניר
וחזר אל גבול מכורתו.