סוף סוף לקחו אותי לרופא.
זה לא היה רופא בדיוק , היה לו חלוק לבן כמו של רופאים , אבל
הוא היה יותר בכיוון של וטרינר.
אמא החליטה שהגיעה הזמן לבדוק שהכל בסדר איתי, כי בזמן האחרון
אני מתנהג קצת מוזר.
אני אישית חושב שמוזר זה די יחסי, גם ד"ר גולדשמיט (זה שמו של
הוטרינר) חושב כמוני, או לפחות זה מה שאני הבנתי מדבריו, אבל
אתם יודעים שרופאים ומכונאים תמיד מדברים בשפה מאוד מקצועית
ולשפעת הם קוראים בשמות מסובכים כאלו, וכדי לגבות את השם הם
כותבים לך פתק לאמא עם כתב נורא מסובך שאף אחד, גם לא הם, מבין
אותו.
ד"ר גולדשמיט אמר לי לפתוח פה, לעשות אה, ןגם נתן לי לשכב על
הספה שלו ולצייר שני ציורים. ציור אחד ציירתי בהדרכתו את
המשפחה שלי, אז כדי לעצבן אותו ציירתי אבא כזה גדול עם ידיים
ענקיות, ואותי ליד כזה קטן ובלי פה. גם לא ציירתי חלונות לבית,
סתם כי לא התחשק לי.
אחרי יומיים באה לבית שלנו איזו אחת שכל הזמן עישנה סיגריה
בסיגריה ודיברה עם אמא ואבא. לא כל כך הבנתי על מה הם דיברו,
אבל בסוף אמא ליטפה לי את הראש ואמרה לי ללכת עם אותה אישה.
10 שנים אחרי אני עדיין רואה מידי שבוע כל מיני וטרינרים. כולם
נותנים לי לצייר ציורים ולהתאים צורות אחת לשניה, וכאילו כדי
להכעיס אני עדיין מצייר את עצמי כזה קטן ולידי ד"ר עם מזרק
גדול וספה. לאחרונה שמעתי שאותה אישה באה לבקר גם את ד"ר
גולדשמיט, לא מבין למה.
אחרי כל ביקור הוא נתן לי ממתק כזה טעים וגם חתיכת שוקולד
ואמר לי לשמור את נושא הביקור בסוד. דווקא היה נחמד אצלו.

כאשר אני אהיה גדול אני רוצה להיות וטרינר.


23.12.2000