אתה שובר אותי,
במילה אחת קטנה.
לא מודע לעוצמה שלך,
ליכולת שלך לפסל אותי כאוות נפשך,
לעצב אותי כראות עיניך.
ככלות הכל, לידך אני לא אלא פיסת חימר רכה, חסרת גוון.
מביטה בכמיהה, אולי גם בקנאה, בכדי החרס הנוקשים והיציבים,
מקושטים בעיטורים מעשה ידי אמן.
וזיכרון עמום עולה בי, לא מזמן הייתי אחת מהם, והייתי גאה.
לכן אני תמהה-מי שמע על כד חרס שחוזר אחורה בזמן לימיו כחימר
חסר ערך?
"אחיי!" אני קוראת, "אחיי יקיריי!"
אך אלה דוממים, קבועים במקומם ללא ניע או יכולת דיבור.
אז הבנתי, אין לי על מה להעצב, כי שפר גורלי אם מביטים על אלו
החנוטים, השבויים, אשר בהינף יד יתנפצו לרסיסים ובזאת תסתיים
שליחותם בעולם.
והרי פיסת חימר שובבה שכמותי היא חומר גלם מצוין לבריאת עולמות
שאפילו הדמיון לא חלם עליהם.
חימר לא שביר.

והנה אני כאן, כחומר ביד היוצר,
והיד הזו היא שלי,
לא של אף אחד אחר.