סיפור קצר מטאפורי. דורש הסברים מעבר למה שאפשר לספר כאן :)

פעם רציתי כלב
כלב גזעי גדול וחזק שאפשר לרוץ איתו על חוף הים.
כלב שיכשכש בזנב, ויעמוד על שתיים בכל פעם שאכנס הביתה.
כזה שאצא איתו לטייל, ובדרך נשתולל על המדשאה.
כלב שיקפוץ על הספה, וילקק את פני בזמן שאצפה בטלויזיה.
החלטתי ללכת לבחור כלב ויצאתי לדרכי.
ראיתי כלבים גדולים, קטנים, חלקם שמחים, חלקם יפים,
אבל אף כלב לא משך את תשומת ליבי.
על אף כלב לא יכולתי להגיד- זה הכלב שלי...
בחיפושי, נחת לפתע על כתפי פרפר, אבל לא סתם פרפר,
פרפר יפה עד כדי כאב, שאין מילים לתאר את יופיו.
פרפר שגדולי לוכדי הפרפרים לא היו חולמים לתפוס בתקופת חייהם,
לא כל שכן אני!
כזה שממבט ראשון אתה יודע - זו וודאי החיה היפה ביותר עלי
אדמות.
הפרפר נראה מאוד נינוח על כתפי, כאילו מצאה חן בעיניו, והוא
אינו מתכוון להמשיך ממנה הלאה.
אמרתי לעצמי באושר - הפרפר הזה יהיה שלי לנצח.
ואז, כאילו מהופנט מצבעיו המרהיבים, שלחתי את ידי כדי ללטף את
היצור הטהור.
כנפיו היו רכות ומלטפות כמו כמשי עטוף בזמש.
הזזתי את ידי ולפני נגלה לפתע הנורא מכל.
בליטופי פגעתי בכנפו של הפרפר והחרבתי את שלמותו.
הפרפר הפצוע צנח מכתפי אל הקרקע כעלה נידף ברוח.
הושטתי את ידי כדי להחזירו לכתפי, אך בשארית כוחותיו הוא ברח
הרחק ממני אל השדות, פצוע ומצולק.
ואיך אפשר להאשים אותו... עשה בשכל המסכן.
ואני? אני כבר לא רציתי כלב... כל מה שרציתי זה את הפרפר שלי
בחזרה.