ואני לא יוצאת למלחמה
ולא לוקחת שבויים
אני זה אני, ואתה זה אתה -
תמה לה התקופה.
ואני לוקחת נשימה עמוקה,
מנסה להסתכל קדימה -
מנסה לשאוף לנקודה הטובה, הבאה.
והשירים שברדיו מזכירים לי אותך,
מעלים לי דמעות לעיניים - צובטים לי בנשמה.
ואני רק רוצה שיעבור,
מתכופפת עם הרוח - שתחלוף הסערה,
שיעבור עוד יום - שתחלוף העונה,
שהפחד ייכהה, שהרגש יידהה
שאוכל שוב להרגיש בחזרה.

ואני כבר לא מאמינה באיש,
ואני כבר לא אמינה בעיני עצמי.
השמיים נפלו עלי ללא כל התרעה
ובעצם, לא ממש הייתה לי בררה -
אלא לקום וללכת ממך.
ממשיכה הלאה, בולעת את העלבון, הכאב, האכזבה.
בולעת את הבכי, מאפסנת על הפנים את המועקה.
מנסה לפלס לי את הדרך - לחזור לשגרה.
והשמיים נפלו, ואני משתדלת
להיות עירנית, להיות שורדת.
ואנחנו שתי נשמות תוהות
ואנחנו שתי נשמות תועות - מבוהלות.
נפגשנו בעבר ויותר לא נהייה הווייה מאוהבת,
אחד לשני מתוך הכרה צועקת.

ואני לא יוצאת למלחמה
ולא לוקחת שבויים
כנראה שמתתי, וגופי עדיין לא יודע זאת,
רודף את נשמתי - כותש אותה לאלפים.
תבוסה רמוסה ומושפלת -
לא מצליחה לפלס לי את הדרך.
כבר עברו שלושה חודשים בדיוק -
ואני אנא באה, לאן הולכת?
וכבר לא שומעת שירים ברדיו
או כל דבר שמזכיר לי אותך
וכבר לא שומעת דבר, גם לא את עצמי.
מתכופפת עם הרוח - שתחלוף הסערה,
שהפחד יכהה, שהרגש יידהה
שאוכל שוב להרגיש בחזרה.

20.1.06