"וילך משם יצחק וייחן בנחל-גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפור את
בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו וייסתמום פלישתים אחרי
מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו ".
בראשית, י"ז-י"ח.

הולך לאיבוד?
למקום לא נודע?
ראה
לעזובה אין טעמים, לא קולות, גם לא כלים למוש.
רק ריחות-ריקבון.
מקום אחר.
פסטורלי. גן פורח שבכמותו טרם הבטת.
סביב אילנות, באר ליד בית קטן.
אל מול עיניך קורס בית.
עזים שוקדות לכרסם אילנות, לשתות המים -
ואתה בפינת-המידבר
עם שולחנות-פיקניק ולצדם ספסלים.
אל מול עיניך הם שוקעים בחולות.
נותר רק אחד. אורכו מאופק אל אופק.
והמתכנסים לפיקניק?
שלדים.
נוכרים?
לא!
זו גולגולת אברהם שמנענעת עצמות-לסת וחורקת
"ממולדתי ומבית אבי
הלכתי לארץ אלף האפשרויות של אותם ימים.
ואף אתם לכו לכם מארצכם, ממולדתכם ומבתי אבותיכם".
וחריקת-יעקב מחרה "ביודעי כי כבד הרעב בארץ ירדתי מצריימה".
ומה ליצחק?
בגולגולתו שני חורים לעיניים כהות.
לא הרחיק מפיסת ארצו.
חומק לנחל-גרר ואתה חובר לו.
יושב על אבן ואתה על ברכיו.
זרועות שלד-אב מתפורר מתפתלות סביב גופך
ואתה לא עשו ולא איש שעיר.
נחל טיפה-טיפה מפכה, עצים מתלחשים, ציפורים מצייצות.
"העמק נשום, בחור!"
"הזאת היא בירכת-נפשך לי, יצחק?" תישאל
והוא יענה "חושיך הרחק אל זמן-עתיד, בחור!"
גם אם תרחיק-תרחיק אתה לא תמצא שם את בארות המים.