הנשימה כבדה. היא באה אלי, המתוקה שלי. אמרה תן לי רק כמה ימים
לנוח במיטתך. אני כל-כך עייפה. נכנסה בבגדיה תחת הפוך
והשמיכות, כר רך למראשותיה. מפזרת את מחשבותיה בחדר, מבעד
לחלון. ולא יכולה להירדם. אמרתי לה, הנה גם כך חשוך פה, אור לא
נכנס. ההסקה דלוקה, הרחובות שקטים. אולי אשקה אותך חלב. היא
סירבה. כולם רצים מפה לשם אני יודע. הנה רק להגיד אני כבר לא
פה, אולי יום אחד, אולי עוד הרבה זמן אחזור. והם יקבלו אותה
בפנים מחייכות, מפויסת יותר. יגידו איפה היית, למה עזבת את
המשחק שלנו. הייתי עייפה, היא תגיד. הייתי עייפה, הלכתי לישון
אצל ידיד. חשבתי לקנות קטורת, אבל הרגליים לא זזות. חשבתי
להתגלח, יש לי סברס על הפנים, אבל העיניים לא רוצות להרגיש
מים, מגע סכין על עור. כל-כך הרבה שנים במרוץ, כל-כך הרבה
שנים. לו יכולתי לנוח שליו כמוה. היא אומרת תראה, העננים
סגולים מכושפים. הגשם לא מפסיק לרדת. בקור הזה אנשים מסתובבים,
היא אמרה. בקור הזה. אתה חושב שהם רוצים?
את יכולה לישון במיטתי, נסיכה שלי. אהיה שקט כמו עכבר. רק
מוסיקה קלה מרפרפת דרך רמקולים, מאכילה נשמה פצועה. אני פותח
את החלון הגדול במרפסת לקור, מדליק סיגריה. חושב על קפה. זה
בסדר, אני אומר לה בעיניי. לנוח זה בסדר. ואתה? אני יכול לישון
על הרצפה. רק שיהיה חמים, רק שתהיה מנגינה.

כל הבלגאן בחוץ מפחיד אותי. עם הקור והרוחות. אבל תחת קורת גג
אני יכול לגשת לשתות קפה, לשמוע את המוסיקה. להביט על עיניה
הכבדות, לראות את חזה עולה ויורד. האור רך. תחושה של זמן איטי
זורם בחדר. אני מקווה שכשארצה יהיה לי כוח לקום, לא היום, לא
עכשיו. היא מכסה את ראשה בשמיכה, אומרת, עוד נהיה כמו אריות.
אבל עכשיו לנוח, לנוח, לפני שמשהו יישבר בנו.