היא ישבה על סלע ליד הנהר ורגליה משתכשכות במים.
את פניה אף פעם לא ראיתי; פחדתי להתקרב לנימפה היפה בעלת השער
הארוך שהסתיר מפני את יופיה.
יום-יום חלפתי על פני אותו הנהר והיא תמיד הייתה שם, כאילו
הייתה פסל; לפעמים תהיתי - אולי היא הייתה רק בדמיוני?
עם הזמן הפסקתי לייחס חשיבות ולעתים אפילו שכחתי שהיא שם.
בכל יום עשיתי את דרכי מביתי אשר נמצא על ההר וירדתי דרך הנהר
אל העיר לחנות כלי חרסינה של דודי אשר היה שתיין מקצועי ואת
רוב העבודה הצטרכתי לעשות לבד.
בכל ערב, כאשר הלקוחות עזבו את החנות ,נעלתי את הדלת כדי לספור
את הכסף, לטאטא את המקום ולבדוק שדודי, אשר רוב היום הסתגר
בחדר האחורי כדי לשתות, לעשן ולהכין כדי חרסיה, עדיין בחיים.
לא יודעת אם זה היה מענני האופיום של דודי, מהעבודה הקשה או
מדבר מה אחר אך בכל ערב התיישב לו על הדלפק קופידון.
ניהלתי איתו שיחות עמוקות בעודי מנקה את החנות וצחקנו על
מאורעות היום כאשר התיישבנו לשתות תה.
יום אחד שאלתי את הקופידון בקשר לנימפת הנהר. הוא נראה קצת
עצבני, חיוכו נמחק מפניו והוא השתתק לזמן מה.
"היא בודדה", הוא הודיע לי בעצב.
קיפצתי לי בשמחה בין הכדים "אולי תשדך לי אותה?"
"לא", הוא ענה בקצרה. בזאת הסתיימה השיחה, הוא לא הופיע בחנות
כמה ימים, הייתי נכנסת לחדרו של דודי רק כדי לשאוף מריח
האופיום, וחוזרת בחזרה לחנות רק כדי להתאכזב; הוא עדיין לא היה
שם.

לאחר שבועיים הוא הופיע ונפל על ברכיו לפניי.
"אני כל כך מצטער!" בכה, "היא טבעה."
למרות שלא הכרתי אותה לעומק, יותר מזה - לא הכרתי אותה בכלל,
הרגשתי שעקרו לי את הלב ממקומו והוציאו את כל האוויר מריאותיי,
האור נעלם ונפלתי לרצפה.
בעודי על הרצפה ועיניי עצומות, הרגשתי זוג ידיים מלטף לי את
הבטן והחזה. האצבעות שיחקו בקפלי החצאית וספרו את הכפתורים על
החולצה.
איך הייתי יכולה להיות כל כך טיפשה? הקופידון רצה אותי, לא
הייתי צריכה לספר לו מעולם על אהבתי לנימפת הנהר היפה. אך מה
יכולתי לעשות? למה הוא לא הופיע קודם וכבש את לבי? הרגשתי אשמה
ועצובה בשבילו, ובשבילי וגם בשבילה למרות שהיא כבר לא יכלה
להרגיש.
החולצה שלי הייתה כבר פתוחה וידו חדרה פנימה לעבר החצאית,
הדפתי אותו מעליי והוא נפל על הרצפה.
"אני... אני... מצטער..." הוא גמגם במבוכה. "אני אפצה על כך."
הוא הרים אותי מהרצפה והעמיד ליד הקיר, החולצה שלי הייתה עדיין
פתוחה ורציתי לסגור אותה אבל הוא אמר שעדיף ככה, כי זה לא ממש
משנה כבר.
הוא לקח חץ וכיוון אותו עליי, הניף את קשתו ושחרר את החץ ישר
לתוך לבי. דם חם זרם לי עם הבטן ועיניי נתמלאו דמעות. הוא ניסה
שלא לבכות, זה היה רכרוכי מדי בשביל גבר, לטעמו.
העיניים התחילו לצרוב ונפלתי על הברכיים; כבר כמעט לא נשארה בי
תחושה, רק צריבה בחזה. רק הצלחתי לשאול בלחישה "למה?"
הוא משך באפו, עדיין מנסה להפסיק את הדמעות שזלגו מעצמן מעיניו
הגדולות "כדי שתהיי איתה."
עצמתי את עיניי ונפלתי קדימה כשהחץ משפד אותי. נשמתי את נשמתי
האחרונה כשדמעותיו מרטיבות את כף ידי ושפתיו לוחשות שהוא יאהב
אותי תמיד.