לאח שלי.
האנשים עם הגלימות השחורות אומרים לבנות ללכת לצד אחד ולבנים
לצד השני.
אמא מושכת אותי אליה ובחוזקה והידיים שלה קרות מאוד.
אני מסובבת את ראשי אחורה ומבטיחה בעיניים שלך, שבפעם הראשונה
בחיי לא מסוגלות להגיד לי שיהיה בסדר. אני לא מבינה - למה
לוקחים אותך ממני? אני לא רוצה להיות עם אמא, מי ישמור עלי
עכשיו?
אנחנו נפרדים. אני אומרת לעצמי שמחר בטח הכל יגמר וניסע הביתה
ברכבת. פתאום אני לא רואה אותך. נבלעת בתוך ים האנשים האפורים
האלו ואני צועקת לך "אלי! אלי!"
הנה אתה שוב, לרגע, מסתכל עלי ולא עונה.
אתה מבין הכל, תמיד הבנת. זהו, אתה נוטש אותי, אתה חייב. ואולי
אתה יודע שזה הסוף, בינתיים, ושבפעם הבאה שתראה אותי כל זה כבר
באמת יהיה היסטוריה. והמבט הזה בעיניים שלך, של עצב תהומי
ועם זאת חוזק נפשי בל יתואר, הוא בדיוק אותו מבט שהיה לך
כשנטשת אותי בפעם השנייה, לפני שנתיים.
(גם אז היית חייב).