עכשיו אני צוחק, לא כי אני שמח.
אלא כי הפסדתי, הפסדתי אותך בכאב.
אני מחייך אל כל הזכרונות,
ומקפל קופסת לכלוך ישר לגוף.
אני מתבונן בעוד אנשים שצוחקים,
לא כי הם הפסידו, אלא כי הם שמחים.
העיר הזאת שאני נמצא בה,
היא כל כך מוכרת לי,
לא בגלל שהייתי בה בכל מקום,
אלא בגלל שאת הלכת בה כל כך הרבה.

ואת בכל שביל שבה.

כל אבן שבעטתי, וכל עץ ששרפתי,
מזכירים לי כמה סבלתי מהטוב שהיה.
ואין בך תפיסה או אידיולוגיה,
ואין בך עומק מהורהר.
אבל היה בך אותי.
כמו נוזלים של מאמץ וסוף מאושר.
וכל הזוהמה שזורמת לי בדם,
וכל התרופות שמטיילות לי בורידים,
לא מצליחות לגרום לי ללכת ברחוב עם חיוך.

כי הלכת בו גם.

ומה שעובר עליי, ומי שעוד יעבור עלייך,
והידיים שכל כך יפות בעיניים שלך,
וכ"כ מטונפות בעיניים שלי,
לא שוות כלום.
הן לא יצליחו לחבק את הצער שממיס אותי כמו כדור בקיבה.
בדרך הביתה יש מקומות,
ובמקומות יש עצבות.
ולעצבות אין אוזניים, היא לא שומעת.
וכבר אין לי כוחות לבנות או להתעמק במה שנגמר,
ואין בי רצון להגיד מילים בלי כוונה,

ואין מי שיקשיב.

כמו אוזן של אהבה,
שהיא כל כך מלוכלכת בפנים,
ואפילו עם אלף מקלות לא ינקו אותה.
אפילו המים החמים שאני שוטף איתם את הפנים,
לא שוטפים אותך ממני.
אבל החיוך ירד.