הבית נראה קטן עוד יותר לאחר שהוא הלך. הכורסא, שעוד היתה חמה
מחום גופו, ניצבה בסלון. לידה ניצב השולחן הקטן מחופה מפת
התחרה, ועליו בקבוק יין משובח ושתי כוסות מלאות כמעט לחלוטין.
היא עמדה בעצב והביטה בכל זה, באזניה עוד מהדהד קול צעקתו
וטריקת הדלת. היא הביטה ביין המשובח, ונזכרה איך לפני חודשיים
קנתה אותו. היא נסעה ליקב מרוחק, לפי המלצת חברתה.
הנסיעה נראתה לה קצרה יותר, מכיוון שחשבה עליו כל הזמן. היא
קנתה את היין במחיר מופקע רק בשבילו. היא סידרה את ביתה וקנתה
גבינת עיזים, אך זו חוסלה לפני שהזמינה אותו, לפני שגייסה את
האומץ. ועכשיו היא עמדה מול כל זה, צלילי התקליט שניגן על
הפטיפון הידהדו בחדר, עגומים ועצובים, כמה שאמורים היו להיות
רומנטיים.
היא חשה חור גדול בליבה. חור שחור וענק, שהתמשך והתמשך וקרע
אותה מבפנים. חור גדול ורחב, כגודל אהבתה אליו. כמו הבלון הענק
בעולם, לאחר שפוצצו אותו, היא הרגישה. מעין אושר עילאי ואדיר
ללא גבולות, שהתחלף בכאב.
זהו, היא ידעה. איבדתי אותו לנצח.
ובזמן שמחשבה זו מייסרת את מוחה, נשמע צלצול בפעמון הדלת. ליבה
זינק, והיא פתחה את הדלת.
זה היה הוא, והוא אמר, "שכחתי אצלך את הארנק".