ישבתי במרכז המסחרי של ראש העין, מחזיק ביד שווארמה מה"פלאפל
של ...".
עצמתי עיניים, וניסיתי להיזכר במה שקרה אתמול.
'תנשום עמוק' אמרתי לעצמי. לא הצלחתי לזכור כלום. רק צרחות.
כאב לי הראש.
גבר לא מגולח בגיל ארבעים פלוס נכנס אל תחנת המוניות. לאחר כמה
דקות יצא ממנה והוציא מכיסו סיגריה. הוא החל ללכת לעברי.
ובינתיים, מישהו צעק לי בתוך הראש.
"'שכאש?" הוא מילמל.
"מה?" שאלתי, מנסה לדחוק את הצרחות מהמוח.
"יש לך אש?" הוא שאל, אומר באיטיות כל הברה.
"כן." אמרתי. פתחתי את הריצ'רץ' של התא הקטן בתיק, ומיששתי את
כל הדברים שם. חפצים רכים, קשים, מחוספסים, וחלקים, אבל אין
זכר למצית.
"לא, אין לי." אמרתי.
"מה, אתה מנסה לשחק איתי?" הוא שאל. 'לשחק'... מאיפה המילה
הזו?
"לא, לא. חשבתי שהיה לי, אבל כנראה שכחתי את זה אתמול."
אמרתי.
"אז לך תביא את זה מאיפה ששכחת. יאללה, אין לי את כל היום. אני
צריך בסך הכול מצית אחת קטנה, ולכל העולם ולאחותו המכוערת
אין."
האיש נראה עצבני. אני לא חושב שהוא באמת ציפה שאני אלך להביא
לו את המצית, אלא הוא רק רצה שאני אלך למקום אחר.
"אני לא יודע איפה הייתי אתמול." אמרתי בשקט, מתעלם מהמחשבה
שלא אכפת לו מי אני, ואיפה הייתי אתמול.
"מה, אתה פסיכי? בוא'נה הילדים של היום והשטויות שלהם. מה
לקחת, אקסטזי, חשיש, טורסא, מריחואנה, או אולי אתה שייך לחבורה
של המזגנים?" הוא נראה מרוצה מעצמו. הוא חייך חיוך מטומטם והחל
ללכת לעבר תחנת המוניות.
"לא תאמיני מה הבאתי לך!"
מעבר לכביש עמד אדם בשנות העשרים המאוחרות.
"הבאתי לך מתנה, אימא!" הוא קרא בקול רם.
מעליו, במרפסת מעל ה"פלאפל של ..." עמדה אישה, כנראה אימו,
שבוודאי עברה את שנות השבעים לחייה.
"איזה שטויות עכשיו הבאת?" היא שאלה, לא בכעס ולא בחיוך.
פתאום שני עיזים החלו לרוץ מסביב לבן.
"תסתכלי איזו מתנה נפלאה!" הוא קרא.
"אוי אוי אוי. לא הגיע הזמן שתמצא עבודה, במקום למצוא עיזים?"
היא שאלה, מנסה להסתיר את החיוך בפניה.
העיזים החלו להתרוצץ מסביב. הם הגיעו לכביש, הסתכלו ימינה
ושמאלה (בתיאום מוחלט) וחצו את הכביש. ובמזל, או בעזרת הגורל
הם חצו את הכביש עתיר המכוניות בשלום. הם הלכו אל שיח שהעירייה
שתלה, והחלו לאכול ממנו.
'אוכל'. אכלתי אתמול משהו. אכלנו ביחד. אני ו...
ומי זה היה?
שתי זקנות הלכו ביחד, כשסלים בידיהם. ילדה חוזרת מבית-הספר.
אישה עם עגלה נותנת טיפים בפלאפון לגבי שמלה לחתונה.
בחורים בגיל העשרה צוחקים בפראות ושותים משהו בבקבוק, יש לי
הרגשה שזה לא מיץ.
ופתאום פלשבק:
אני יושב במטבח. צחי הקטן יושב לידי.
"רוני, בוא נשחק משהו ביחד." הוא אומר.
"לשחק? לא, לא. לא עכשיו." אני זורק לו, פניי מהופנטות
לטלוויזיה שבסלון. דודה שולי נכנסת הביתה.
"רוני, קח את הבן שלך לחדר שלו." היא זורקת.
"הבן שלי? אין לי בן."
"נו, את צחי. אל תרגיז אותי עכשיו." היא רוטנת.
"הוא אח שלי, לא הבן שלי!"
"מה זה משנה מי הוא, קח אותו לישון. מאוחר כבר." היא מוציאה
מהמקרר בירה.
"מאוחר? השעה חמש וחצי בערב." אני מכבה את הטלוויזיה וניגש
אליה.
"תעשה מה שאני אומרת, ותיקח אותו לישון!" היא צועקת.
היא מוציאה מהמקרר חתיכות בשר ישנות.
שתי צלחות, שתי כוסות. סכין, כפית, עוד צלחת. לא ברור בשביל מה
או מי.
"תאכל" היא ממלמלת. היא נוגסת בבשר הישן, וגומרת את הבירה.
אני לא אוכל. לא, בעצם אני כן אוכל. אני נוגס בבשר, ובדחייה
אני דוחף אותו ישר לצלחת.
"אמרתי לך לאכול!" היא צועקת.
"אני לא רעב." אני לוחש.
ואז היא צועקת. לא צעקה אחת. לא צעקה קטנה. צעקה גדולה, חזקה,
כמו סופת ברקים. וזה לא נגמר.
ומאז אני לא זוכר כלום.
אני יושב במרכז המסחרי הישן של ראש העין, לא יודע איך הגעתי
לשם ומה אני עושה שם.
פתאום הדודה עוצרת מולי במכוניתה המתפרקת.
"תיכנס." היא אומרת. אני נכנס.
"בוא. חוזרים הביתה. רק חכה עד שהמשטרה תתפוס אותך, יא מטומטם
אחד. מי נתן לך את הרעיון של להצית חנות?"
להצית? כלומר... עם המצית! לשם הוא נעלם.
"איזו חנות? מתי? אני הצתתי חנות?" שאלתי בבהלה.
"אני צריכה לשתות משהו." היא מלמלה, לחצה על ההגה, ואני נרדמתי
על המושב.