על יד הבית שלי, יש מקום אחד שמשם... משם אפשר לראות כוכבים.
את כוכב הצפון, העגלה הגדולה, הדובה הקטנה, חץ הצפון. את כל
אלה כבר ראיתי שם. אבל נמצא שם עוד כוכב, שזוהר בזוהר מרוחק,
אבל כל כך קרוב שכזה.
הבנתי, כבר מזמן, את הסיבה שאותו כוכב אינו זז ממקומו בכל פעם
שאני מביטה. זה הוא, זה אנחנו. הכוכב הזה הוא פשוט אנחנו.
אני עוד זוכרת איך בהתחלה, איך האור שלו היה חלוש. איך התווסף
לו כל יום מעט זוהר. כמו האהבה שלי אליו, שהתחזקה מיום ליום.
ללא תמורה.
וכשנסעתי, רחוק מן הבית ורחוק מהמקום ההוא, ליד הבית שלי,
שמשם, משם אפשר לראות כוכבים, הכוכב כמוני, התרחק, ואורו נחלש.
ואז חזרתי. והרגשתי, שמשהו בו שונה. שמשהו בו חם יותר, אוהב
יותר. והכוכב כמוני - כמוהו, זהר, וידעתי שזה סימן.
הלכתי כל יום אל המקום ההוא ליד הבית שלי שמשם, משם אפשר לראות
כוכבים, וציפיתי, וחיכיתי. שיבין, שהוא רק צריך לגשת ולומר:
הכוכב זוהר בגללי.
הכוכב זוהר בגללך.
שנוסיף לו אור יחדיו?

והוא הבין, בסופו של דבר. והוא בא כשזה היה ברור מאליו. ובדיוק
שחשבתי שאת הכוכבים שלי אני מכבה, לפחות לכמה חודשים, הוא הגיע
והאיר בי את התשוקה לזוהר של כוכב.
הכוכב הזה שאפשר לראות מהמקום ההוא ליד הבית שלי שמשם, משם
אפשר לראות כוכבים, זהר כאילו מימיו הוא לא זהר וזו הייתה הפעם
הראשונה שלו בשמים. כמוני. שהרגשתי כאילו אף פעם לא הייתה לי
אהבה כזו. שזו פעם ראשונה שלי בעולם הזה. איתו.
היה גם ערב אחד, שהייתי יכולה להישבע שהכוכב זהר כאילו הוא
נמצא מטר מעלי ולא אלפי קילומטרים. כי אני יודעת שבערב הזה, זו
הייתה הפעם הראשונה, שלי, שלו, שלנו. ביחד.
ערב אחד, ירדתי אל המקום ההוא ליד הבית שלי שמשם, משם אפשר
לראות כוכבים, וראיתי שהכוכב שלי קצת דעך, אבל דעך. לאט לאט
כמו שמעבירים במאזניים משקולות, עבר אורו של הכוכב אל שכנו. אל
כוכב אחר, מוזר. וידעתי שמשהו לא בסדר. אצלי, לא אצלו. הרגשתי
שמשו בי כמו בכוכב דועך, משהו באהבה שלי אליו.
ויום אחד, נבהלתי, נבהלתי כל כך. הכוכב שלי, אפילו מהמקום ההוא
ליד הבית שלי שמשם אפשר לראות כוכבים - נעלם. יום אחרי זה
חזרתי לבדוק אם אולי מה שראיתי ערב קודם היה תעתוע, והוא עדיין
לא היה שם. ולא היה מעונן. ולא ירד גשם. הוא פשוט נעלם.
יום אחרי יום בדקתי אם הכוכב ההוא חזר. אבל לא. והרגשתי רע.
וידעתי שזה כי הפסקתי כמו הכוכב לאהוב. וידעתי, שאני כבר לא
מאוהבת. ולא ידעתי איך לומר לו. אם לעשות כמו הכוכב ופשוט
להעלם, לזרוק עליו את המכה, או להכין, לרכך אותו ולתת לו מכה
עדינה שלא יפגע. ובסוף, כמו הכוכב, סמכתי על חברים, כוכבים
אחרים, ופרקתי אצלם כאב, אור. והם בגדו בי, ולקחו לי אותו
לתמיד. ואז הוא בא, והנחית את המכה, למרות שזו אני שנתתי
תנופה. וכל זה קרה במקום ההוא על יד הבית שלי שמשם, משם אפשר
לראות כוכבים.

והכי מתסכל, שיש פעמים שאני עוברת במקום ההוא ליד הבית שלי
שמשם, משם אפשר לראות כוכבים, הכוכב ההוא כמו נולד מחדש, ומביט
אלי. מאשים.






הסיפור הזה נכתב בראשי, הרבה לפני שהוא נכתב על הדף.