כאב חד שלא חשתי מימיי פילח את גופי בעוד ידו חדרה אל בית החזה
שלי, הישר אל לבי, עוקרת אותו ממקומו. עמדתי שם המומה ולא
הגבתי, לא האמנתי שתרחיש כזה בכלל אפשרי. פניו המוכרות הפכו
לחסרות הבעה. הבטתי בו משתוממת ולא הבנתי איך יתכן שפנים כל כך
אוהבות הופכות כל כך רעות, איך ייתכן שאני עומדת מול טשטוש
שאינו מגיב אליי פתאום. הלם.
נותרתי ללא תזוזה עומדת מנגדו בעודו אוחז בלבי המדמם שהמשיך
לפעום בחוזקה, כאילו מתקומם. יחד עם הדם גם טפטפה ממנו האמונה,
טיפות גדולות וכחולות, זיהיתי אותה. האיש הרע מעך אותו בחוזקה
אל מול עיניי, השליך אותו לאדמה ורמס אותו עם נעליו הגדולות.
בהיתי בכל המתרחש אילמת. חירשת לזעקותיו של לבי שותת הדם שניסו
להחדיר בי מעט כוח לתגובה הולמת ומתגוננת, אך ההפתעה שיתקה
אותי.
האיש הרע ניגב את שתי ידיו המגואלות בחולצתו, הסתובב והחל
להתרחק.
"עשה הכל, רק אל תלך" בקע ממני קול רועד ומתחנן, "אל תדאג, אני
אסלח לך גם הפעם, תחזור, בבקשה" הגברתי את קולי לעבר דמותו
המתרחקת, דמעות שוטפות את פניי. עמדתי שם בחשיכה והמשכתי לקרוא
לו עד שנעלם לגמרי.
הסתכלתי למטה וראיתי חור גדול בצד שמאל, נזל ממנו דם, טיפות
כחולות, ורודות, ירוקות וצהובות. כל התחושות. התחלתי להתנשף,
סחרחורת אחזה בי ונפלתי.
כנראה שעבר זמן מה עד שהתעוררתי. הלב היה שם לצדי, פירפר
פרפורי גסיסה אחרונים. נתקפתי פאניקה ומיד התחלתי ללחוץ עליו
חזק, כמו בסרטים, עד שהרגשתי דפיקות חלשות. ניקיתי אותו
בעדינות ודחפתי אותו מהר לחור בחזה, איפה שנראה שהכי התאים.
תפרתי הכל בחוט דייגים, עבודה מאוד לא אסטתית אבל הצבע חזר
לפניי תוך כמה שבועות. רוב הרגשות עדיין לא, רק הפחד. קשה
לתפקד עם לב נכה.

כבר עברו שנתיים אני חושבת. הפצע הגליד אבל נותרה צלקת מכוערת.
בבדיקת הדם האחרונה מצאו כמה טיפות כחולות.
הרופאים אומרים שסיכויי ההחלמה גבוהים.