אתמול בלילה הרגשתי שהאהבה נטשה אותי לחלוטין. מעין צמרמורת
עטפה אותי וגוש בגרון שחסם את הנשימה. נכנסתי קצת להסטריה, אני
יודעת - אני נוטה לרגשנות יתר. כבר זמן רב מאז שהיא הלכה והיא
מסרבת לחזור, אני קצת מתגעגעת אליה, במיוחד בלילה. לפעמים
כשאני נוסעת ברכבת אני מחפשת אותה, אולי היא יושבת שם, אולי
היא מחכה לי ברציף, בתחנה של אשקלון.
בפעם שעברה, כשהיא הלכה, היא השאירה אותי מפוזרת לרסיסים על
רצפה קרה. נטרתי לה טינה במשך המון זמן וכל זה אחרי שצעקתי לה
מרחוק, בעודה הולכת ממני, שהיא רעה ומי בכלל צריך אותה והפטרתי
קללה ממש גסה.
כנראה שהיא נעלבה, היא לא חזרה מאז, רק שלחה שליחים מרחוק
שיעבדו עלי מדי פעם מתוך נקמה. כבר מזה זמן מה שאני רוצה
להשלים איתה, חיפשתי אותה, באמת שחיפשתי, כתבתי לה מכתבי אהבה
- לאהבה, אמרתי שאני מתנצלת ופעם הבאה אני אתנהג יפה ואדע
לעשות בה שימוש נכון.
אתמול בשעת לילה אפף אותי ייאוש, התחלתי להבין ולהפנים שכנראה
היא לא תחזור ואין כבר טעם לטרוח. ישבתי בחשיכה ובהיתי בכלום,
תוגה מלווה בהשלמה, השלמתי איתה בלבי ושלחתי אותה לדרכה. אחרי
כמה דקות, עטפו אותי חמימות ואור, ריח של פרחים עלה מעור גופי
החמים, אני מכירה את הריח - שלה, של האהבה.
היא הציפה אותי מחדש ולחשה שהיא סולחת לי, היא גם הוסיפה שהיא
יודעת שהיא פגעה בי מאוד אבל הופקו מזה לקחים חשובים ולכן היא
לא מצטערת על כלום. האהבה אמרה שהיא אוהבת אותי, שהיא יודעת
שהתבגרתי ולמדתי, שהיא תחזור אליי ממש בקרוב כי יש לה עוד כמה
עניינים לסגור, היא הבטיחה.
היא הלכה והשאירה לי את ריח הפרחים, את התקווה, את הבטחון. את
הידיעה שהיא סלחה לי ותחזור.