שכבתי במיטה והרגשתי איך הטומאה השתלטה עליי. רציתי לגרד אותה
ממני, אבל טומאה היא דבר שלא יורד במאמץ פיזי. כנראה שאני ממש
שונאת את עצמי, אולי רוצה להעניש, להכאיב.
נדמה שאני קשובה לכולם מלבד לעצמי. את אותות האינטואיציה שלי
אני דוחפת לצד, מתעלמת מהמשמעות. כבר למדתי להשלים עם הטומאה,
עם הגועל. אני יודעת מראש שהם יחכו שם בסוף - אבל מתייחסת
אליהם בזלזול של לפני מעשה. מוכרת את הכל בשביל ריגושים ועניין
מלאכותיים, הכל כדי להפיג את השעמום, את הפחד, את המחשבות
המציקות. מעדיפה להתנהג בתמימות מעושה, מציגה את זה כאילו לא
אכפת לי מהתוצאות, אבל ברגעים כמו אלה, רועדת מהמחשבה,
מההרגשה.
נגעלתי ונשארתי. בשביל מה? למה אני לא מקשיבה לקולות הקטנים
שצועקים לי בקולי קולות? הפחד משתק. הפחד גורם לך לעשות
שטויות. הפחד מהלבד. עיני השטן הביטו בחשיכה לשומקום, אח"כ
נעצמו. הוא מופיע כמעט תמיד ואז השנאה משתלטת עליי.
קמתי, לקחתי איתי את הטומאה, השנאה והגועל שנלוו לה וסגרתי עוד
דלת שלא ידובר עליה עוד לעולם.