יום אחד בעת חיבוק אוהב ושיחת אהבהבים ניתקה אוה מחיבוקו של
אדם האוהב והלכה דילגה לה אל מאחורי גבו של אדם ונעמדה
מאחוריו. ומיד חש אדם לא בנוח. והרי זו לו הפעם הראשונה שהוא
חש שלא בנוח בחברתה. והיא בתמימותה שמה ידיה על כתפיו ועיסתה
את גופו, גופו חש כאב, אך מה - היה זה כאב נעים, משחרר. אדם
הסתנוור מעונג, הוא איבד שליטה על עצמו לשנייה אחת קטנה. אז
אוה הורידה את ידיה מכתפיו ונתנה לאצבעותיה לטייל מכתפיו מטה
לגבו, שם היא עיסתה את צלקותיו בלא לדעת... אך עד מהרה היא שמה
לב. היא הסיטה את הווילונות שכיסו את מכאוביו.
''מה זה?'' היא שאלה. אך מיד אדם קפץ על רגליו וניתק ממגעה
בפתאומיות ואף באלימות.
''מה קרה, אהובי?'' ואדם, מפוחד כחיה קטנה, הסתכל בעיניה ולא
ראה אותה. אך היא התעשתה מהר וטפחה קלות על לחייו, אם כדי
להעירו ואם לעוררו. הצבע חזר ללחייו. ואוה חיבקה את מתניו
ויותר הם לא חזרו לדבר על אותו עניין.
אך בערב, כאשר שכבו על יצועם והסתכלו על פיות היער סובבות סביב
במעגלים נקודתיים, אחת סביב השנייה, צבעוניות, זוהרות וממלאות
את הלילה במין אבק קסמים, העלתה אוה עניין מודחק קמעה. ''אדם,
מה קרה לך בגבך?'' ואדם התחמק באי אילו תירוצים: 'איני זוכר'
או 'איני יודע', עד שלבסוף אמר לה ''אל נדבר בזה יותר'' בקול
רציני, ויותר הם לא דיברו באותו לילה.
אך בוקר אחד אדם התעורר והנה דלילה עומדת מעליו עם מזמרה בידה.
היא גילחה את שערות גבו, חשפה שיניה לפניו בחיוך. ''עכשיו תספר
לי מה יש לך?'' ואדם חיה עם גב ערום, נראה כמפלצת חלושה,
מעוותת, הסתכל בה מפוחד, עיניו פגועות, והיא ראתה שטעתה. אז
כרעה ברך לפניו וביקשה את סליחתו. היא אוהבת אותו, אמרה, אך
היא גם רוצה לדעת עליו יותר. הן הם לא דיברו על עברו אף פעם.
ולכן חשבה שיספר לה על עברו אם הוא אוהב אותה באמת. ואדם אינו
יודע מה לומר לה. הרי הוא אוהב אותה באמת אך הוא אינו יכול
לספר לה על ההצלפות, על המצליף וכלאו. הן היא תברח ממנו. תברח.
אך מילותיה וקולה השפיעו עליו כסם שכנוע וכבר שכח או המעיט
בחשיבות הבגידה באמונו.
''בסדר,'' אמר לה, ''אספר לך יותר מאוחר''. ואז הוא נשכב על
בטנו בתשישות ונפשו זועקת למנוחה, והיא כשדה זריזה כרעה מעליו
והעבירה אצבעותיה על גבו, רפרפה עם ציפורניה על שריריו
המתוחים. חשוב שתספר לי יותר על עצמך. קולה הדהד בראשו בכאב.
אז רפרפה עם שפתיה הרכות על עורו. הוציאה לשון זריזה, קטנה
ולחה, וליקקה את גבו באיטיות, בחושניות, באהבה. אדם קפץ את
אגרופיו בחוזקה, שכן רוקה נספג אל צלקותיו כאל תוך פצעים
טריים, גופו בער בכאב. הוא חש כאילו היא זורה מלח על פצעיו, חש
את המלח שורף בו כעלי כותרת של ורדים אדומים המטפטפים עליו
כדם. חש ירח אפל זוהר בנוגהו על פניו של אדם - מבהיק. אך אז
הכאב הגיע עד לנקודה שבה אדם לא יכל יותר, הוא פרץ. הוא קם על
רגליו, הטיל את אוה לקרקע והיא קראה אליו בבכיה והוא אסף את
רגליו וברח אל מעבה היער. רץ והסתתר בתוך שיח קוצני. הוא לא
ידע את שרצה מעצמו, וגם לא את שרצה ממנה. היה רוצה שהם פשוט
יהיו מאוהבים, שלא יצטרכו לדבר או לתהות. שישכבו, שיאכלו,
שישנו. מה לה ולדיבורים כל הזמן? מה לה ולעברו. המצליף שוכן
בקרבו ולא נותן לו לברוח רחוק מדי. הן הוא כמה לאותו מצליף, בו
יכלה את כאבו. אינו מרפה ממנו ואינו מרפה ממנה. אך שניהם
מציקים לו והוא נקרע בתוכו. גם כאשר באה לחפשו בערב המשיך
להסתתר בין השיחים ולא יצא אליה, למרות שרצה. רצה בכל מאודו אך
לא נתן לעצמו. לא רצה לותר על כבודו וגאוותו המטופשים, שמנעו
ממנו את קרבתה.
למחרת חזר אליה ומצאה קוטפת פטריות ביער. בא אליה בדברים אך
היא סתמה את פיו והם התחבקו. רק אז היא שמה לב ששערו צימח
כאילו כלל לא גזזה אותו. ''בוא, אני חושבת שאתה מוכן''.
''מוכן למה?'' שאל אדם אך היא חסמה את פיו עם ידה. ואז היא
משכה אותו הצידה איתה, פתחה דלת דמיונית והכניסה אותו אל תוך
חדר חשוך איתה, שם התיישבה על שטיח והציעה לו מקום לידה. אדם
התיישב על ידה והיא לקחה את ידו ואחזה אותה קרוב אל חזה. אוה
הוציאה ספר מן הקיר החשוך ופתחה אותו. דפיו הוארו באור כחלחל,
כך שרק אותו ניתן היה לראות בחשכת החדר. היא דפדפה בין דפי
הספר עד שמצאה את מבוקשה והחלה לקרוא בשקט ואדם הקשיב. ''אדם
עצוב ראה אשה עצובה ברחוב וחשב לעצמו: היא כמוני, אולי היא
תבין ללבי. אך כאשר הלך אליה ובילה עמה היו שניהם שמחים והוא
שכח את העצב ההוא ולא בא עמה בדברים. אך כאשר הלך הביתה העצבות
הלכה עמו הביתה וגם עמה. למחרת הוא חזר והיה עמה, ניסה להוציא
את סוד העצבות ממנה, אך כאשר היו יחד העצבות נעלמה כמו חושך
הנעלם כאשר יש אור. שוב ושוב הוא נפגש עמה וכל פעם שבא לחלוק
עמה עצב העצב נעלם כלא היה. אך הוא ידע שהעצב דוגר שם. לבסוף
נפרד מעליה והלך לשלום, אך כאשר ראה במרחק את פניה הוא זיהה
בעיניה מבט שכבש את לבו והוא העצב השני, החצי בו הוא לעולם לא
ייגע''. אדם הקשיב בשקט, לבו הלם בקרבו, המילים היפות נגעו
ללבו, ליטשו את עצבותו. הוא החזיק עדיין את ידה של אוה. ''מה
חשבת?'' אדם הביט בעיניה התכולות בעצב. פניה היו עצובות כל כך
והוא רצה כל כך לגעת בהן, אך מיד נזכר בסיפור והבין שהוא אינו
יכול לה והיא כנראה הבינה שאינה יכולה לו... הוא נשק לה על
שפתיה וקם ללכת ממנה, אך היא לא עזבה את ידו. והוא הסתכל חזרה
בשאלה. ''הישאר בכל זאת''.
''למה?'' הוא שאל בתמיהה.
''כי אתה מבריח את השדים'', אמרה ובקולה הפיוס הממשמש ובא.
''אך...'' הוא דגר על המילה לפעימה. ''אני הוא השד'', אמר
וקיים. וחיוך קטן הבליח על פניו ועיניו חזרו לראות שוב. הוא בא
אליה ושכב עמה. והיה נדמה ששניהם שכחו את העצב שלהם.