אדם חי עם אוה ביער, חיים מאושרים, חיים ללא דאגות, ללא
תהפוכות. מבחינתו הוא חש שהחל פרק חדש בחייו כל אשר היה לפני
נמחק כלא היה ונראה היה שלאוה כלל לא אכפת מעברו. אדם חש מאושר
בחיקה והיא היתה מוגנת בצלו. כאשר היה איתה כלל לא חשב כיצד
לצאת מהיער הזה, שכן כלל לא היה צריך לעזוב, איתה היה חופשי
כציפור. אדם אחר אולי היה אומר שאדם אינו חופשי כלל, כי אם
כבול אל אוה בשלשלאות דמיוניות אך אדם אחר לא יבין מקרה זה אשר
לאדם - האהבה.
אדם הלך עם אוה ביער. הם שוטטו, שניהם, יד אוחזת יד כאות
לחיבה. אדם היה מאושר בחיקה. בחיקה הרגיש שוב כאדם ואף כילד.
אוה אחזה ביד אדם חיוך של פלסטיק משוח על שפתיה, צבוע באודם.
אוה חייכה אליו וחיככה את ראשה בזרועו החסונה. היא נצמדה אל
צידו והשעינה ראשה על כתפו ונתנה לאצבעותיה לשחק בשערות של
חזהו, מבטה שוחק אך עיניה סתומות. אדם הסתכל בפניה אך לא ידע
מה היא חושבת, הוא לא ידע אם אוהבת או משחקת היא בו.
וכאשר הלכו ביחד הוא הרגיש כמו מלך או נסיך הצועד בחברת אלה
אשר ירדה מן המרומים לכבודו. אם היתה מבקשת היה כורע ברך
למענה. את כול הטוב ואת כול הרוע שבו היה מכניע למרותה, אם רק
היתה רוצה היה עושה, אם רק היתה אומרת- גם היה עושה. ואם היתה
רוצה היה אפילו - הורג. ולא, לא היה הולך שולל או טומן בפח
היתה זו ההתמסרות שבאהבה. ההקרבה שבקרבן שנצנצה בו. ומתוך החיה
יצא בר. מתוך היפה בא הטוב. מתוך עז יצא מתוק.
אוה פתחה דלתות בפני אדם שהוא לא הכיר לפני כן. היא הזיזה
הרים במחי יד וגילתה לפניו עולם של תום ורוך שנסתר מאדם עד כה,
נסתר עוד יותר מנפש האדם עצמו. ליד אוה היה אדם שוב ככל האדם.
מראהו הקשוח פג כקסם, אמנם גוף החיה נותר חיה, אך כאשר הסתכל
במראה דמיוני היה רואה אדם. אמנם היה זה אדם זר, כי את פניו לא
ידע, אך זה היה אדם. היה יכול הסתכל באותו פרצוף שעות, כמו
שיכול היה להסתכל בפניה בשקט ולשחק בשערה. לידה הרגיש שייך, אף
שלא ידע למה הרגיש שייך, אולי אליה, ואולי אל כלל האדם. את
עצמו לא הזכיר בכלל זה, לא רצה לגעת בנפש תוססת, כחומר נפץ
בידיים מנוסות, לא את אופי עצמותיו.
ובלילות היה מתכרבל בתוכה כעולל בשדי אימו, כמובן שההקשר
שונה, אך כך היה. היה בונה לה מיטות מלאכותיות מעלים יבשים
וזרדים, היה נשכב עליהם כדי לשטחם ואז היה מניח את אוה על
המשטח המשוטח שתהיה מלכתו בלילה. יאמר לזכותה של אוה שהיא
החזירה את האנושיות של אדם חזרה ואת הסומק אל לחייו.
אדם החדש, החיה באדם והאדם בחיה, היה מהלך ביער בגאווה, האושר
היה לו בכיס הקטן. היה מהלך על שתי רגליו האחוריות כאדם, היה
צועד זקוף למרות הכאב שחש בגופו, שכן שלדו התעוות ולא היה אמור
ללכת זקוף. כעת היה מתעלם מכל צורך לפנות אל שבילים צדדים
בחייו, מחשבותיו היו נתונות כולן, כמעט אליה. מבחינתו אדם חשב
שמצא את דרכו בעולם. וכאשר היה מהלך ביער היה בדרך כלל איתה.
ואם לא היה משוטט ביער וחושב עליה ועליו, על גופה ולא על גופו,
הכול בהווה ללא עבר, ללא עתיד, ללא ניסיון קודם וללא רצון
לשינוי. שהכול ישאר מושלם כמו תמונה. כאשר לא היה איתה היה
הולך בשליחות למענה, בשבילה. היה הולך ומביא לה דבר מאכל. רודף
אחר איל או צבי או רוח יער תופסם ושוחטם, למענה. היה מכין לאוה
נזיד והיא היתה ממשיכה בשתיקתה ואוכלת. היתה יפה, אך מה עובר
בראשה. זה לא הטריד את אדם מספיק, המסתורין הגביר בו את
התשוקה. את כל המתנות בעולם הוא נתן לה, ואת כל המתנות בעולם
היא קיבלה בשתיקה, ופניה חתומות בשעוה. רבות ניסה אדם להשביעה
ולא יכל. פניה היו חתומות והוא לא ידע את סודותיהם. האם אהבה
אותו או לאו? האם היה חייב לשמוע כדי להאמין? אם אהבה אותו, אז
היתה מראה זאת באופן די מוזר. לפעמים היתה מחייכת אליו ומלטפת
את פרוותו ונשכבת לצידו.
אדם מצא כל מיני דרכים להעסיק את עצמו בחברת אוה. הוא ישב לצד
אוה, ישב על יד אוה, טוה צמידים בשערה הארוך. האושר המוחלט ללא
צרות, ללא דאגות, פשוט לעשות מה שבא. וכמו קופים ששולים כינים
אחד מהשני, כך אדם מצא את ייעודו בחיים, לטוות צמידים בעיר עם
המון צבעים. אם היו עוד ראשים לטוות היה בהחלט עוזר, אך היתה
לו רק אוה אחת לכך היה עושה בראשה צמידים ופורמם ועושם שוב, אך
על ההרס לא בכה, כי תמיד היתה עוד בניה.
ימים רבים עברו על אדם באושר. כמובן שאין לטעות ולחשוב שלא היו
באותם ימים רגעים של מרירות וריב וריבונות על פני אחרים. אך
תמיד בסוף יום או יומיים חזרו השניים לאהוב. מוזר היה השקט הרב
שאפיין את הזוג. כאשר היו יחד לא דיברו אלא רק התגפפו או
התחבקו ובעת החיבוק הביט כל אוהב מאחורי גב אהובו/תו. היה זה
כאילו כל אחד חוה את האהבה שלו לבדו. היו השניים לאחד ובכל זאת
חי כל אחד את חייו לבדו, הזוגיות לא ניפצה את הבדידות.