נגה נכנסה לחדר של מאור ונתנה לדלת להסגר אחריה, כמו תמיד. היא
התקרבה אליו בקצב הרגיל שלה, זורקת את התיק שלה על הרצפה,
כהרגלה. היא כבר הייתה בנקודה הרגילה שלה ליד המיטה כשהברכיים
שלה התכופפו כך שתיפול בין זרועתיו לחזה הביתי שלו. ואז הם
הזדיינו את הזיון הרגיל שלהם עם תוספות שונות שהם דאגו להוסיף,
כדי שזה יהיה תמיד שלהם, תמיד רגיל ותמיד מיוחד.

תמיד אחרי שהם היו שוכבים נגה רצתה שוקולד. בפעם הראשונה שהם
שכבו זה היה אצלו בבית ולא היה לו שוקולד. גם בפעם השניה. בפעם
השלישית הוא קנה במיוחד בשבילה.

גם הפעם. נגה נשפה את טיפת האויר האחרונה שנשארה לה כשהוא גמר
ולא הספיקה לחייך או להסתכל למאור בעיניים כשהוא קם ממנה ויצא
מהחדר. הוא חזר עם טבלת שוקולד יפני שהיא אהבה במיוחד. הוא חתך
של חתיכה גדולה והכניס את הקצה שלה לפה שלה.

"תביאי לי חומוס. עם הרבה סחוג" נגה בכתה לי במטבח. היא יודעת
שתמיד יש לי חומוס בבית, היא גם יושבת ומנגבת איתי בערך פעם
בשבוע. בלי סחוג, היא לא מסוגלת לאכול חריף.
"ממתי את אוכלת חריף?" התפלאתי.
"זה מה שחשוב עכשיו?!" היא צעקה עלי, מתרוקנת מכוחות "אני
צריכה להעביר את הטעם המתוק מהפה שלי"

"אנחנו צריכים לדבר על משהו חשוב" הוא אמר, מכרסם משולש שוקולד
משל עצמו "על מה?" היא התקרבה אליו לאט, מלקקת את שאריות
השוקולד שהיו לה בפה.
"נגה, תהיי רצינית לרגע אחד"  הוא חייך.
"אני רצינית" היא נישקה אותו והרגישה את ההרגשה הטובה שאתה
מרגיש כשאתה מנשק מישהו שאכל את אותו השוקולד שאתה אכלת.
"אנחנו צריכים לעשות הפסקה. יותר מהפסקה. אני חושב שאנחנו
צריכים להפרד"
את השאר היא לא כל כך זוכרת. היא רק זוכרת את הטעם המתוק שנשאר
לה בפה.

מהיום שהם נפרדו, זה היה המאבק שלה- להוציא את הטעם המתוק של
הנשיקה האחרונה שלהם. היא הפסיקה לאכול מתוקים ובמיוחד שוקולד
והסתובבה עם סוכריות חריפות בתיק. כל הארוחות שלה היו מורכבות
ממרכיבים חריפים ועל כל מנה היא הייתה מפזרת פלפל גרוס.

ככל שעבר הזמן, נגה התחילה להרגיש שהטעם נעלם, וחוזר רק ברגעים
קשים. לילה אחד היא לא נרדמה כי הטעם המתוק חזר אליה, אז היא
ירדה למטה, לשווארמה שפתוחה כל הלילה וביקשה שימרחו לי לאפה
בקצת חומוס, הרבה חריף והרבה פלפלים חריפים בצד.

אחרי ארבעה חודשים של חיפושים אחרי החריפות שתנקה אותה מהלילה
האחרון שלהם, נגה גילתה את הסושי, ואת הווסאבי בעיקר. הוא הפך
להיות הפתרון הטוב ביותר ברגעים הקשים: ביום ההולדת שלו, ביום
של הנשיקה הראשונה שלהם, כשהיא הייתה נזכרת בפעם ההיא,
הראשונה, שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה, וכשהיא הייתה נזכרת
כשהוא אמר לה שהוא כבר לא.

היא קמה בוקר אחד, בלי טעם מתוק בפה, ונזכרה שהיום הם היו
אמורים להיות ביחד שלוש שנים. היא נכנסה לסושייה קטנה ולא
מוכרת והתיישבה על הבר, וחיכתה שהעיגול הקטן והירוק שמטבל לה
את האוכל יתקן לה את ההרגשה.

"סליחה?"
"כן?" היא הסתובבה אל הבחור שישב שני כסאות ממנה. הוא לא נראה
שמח או עצוב או כועס או כל דבר אחר, חוץ ממרוכז.
"אפשר קצת?" הוא הצביע על התרופה שלה, כאילו מבקש להבריא על
חשבונה.
"סליחה?" היא שאלה למרות שכבר התחילה להבין
"אני לא מצליח להתגבר על המתיקות שהייתה לי".