את באה לביקור.
הנוכחות שלך בבית מרגישה כ"כ נכונה, כ"כ טבעית.
את משלימה את היחידה המשפחתית שלנו למה שהיא אמורה להיות, למה
שהיא הייתה.
בימים האלה שאת פה, אנחנו יחד, כמו פעם. להרגשה הזאת אני אף
פעם לא צריכה להתרגל מחדש. מהרגע שאת נכנסת הביתה הגעגועים
פוסקים, והחודשים הרבים שלא ראיתי אותך נמחקים בחיבוק אחד.
ההיגיון אומר לי לא להתרגל, הרי לא חזרת - זה ביקור. הימים
האלה שאת פה ואנחנו כמו פעם, הם רק אשליה, או זיכרון של מציאות
שהיתה, ולא תהיה עוד לפחות כמה שנים.
אבל אני לא מקשיבה להיגיון, בוחרת להתעלם מכך שממש בקרוב אני
אצטרך לחבק אותך חזק חזק, כאילו שעוצמת החיבוק, או הזמן שהוא
ימשך, יתנו לי את הכוחות לעבור את הפרידה ממך שוב.
בוחרת לא לזכור את תחושת המחנק שתמיד משתלטת לי על הגרון באותם
רגעים, ואת הניסיונות שלי לא לבכות מולך, כי אני יודעת כמה זה
מקשה עלייך.
מדחיקה את הזיכרון המר של תחושת הריקנות שאופפת אותי כשאת
חוזרת, ומנסה לא לחשוב על כמה שעצוב לי שאת מבקרת פה וחוזרת
לשם.

אחרי שאת חוזרת, אני מנסה בכל הכוח לא להישבר, לא לעבור על
התיקיה שלך ולקרוא הכל, ולא לבכות בהיסטריה אחרי שאני כן עושה
את זה.
מנסה לדחוק את הגעגועים אליך אל מן תיבה דימיונית ולנעול אותם
שם, כי עוד "אסור" להתגעגע, מוקדם מדי בשביל זה. חושבת לעצמי
שאוכל לפתוח את התיבה הזו אחרי 4 חודשים, זמן הגיוני להתחיל
להתגעגע. מתי נהייתי כ"כ מחושבת?
נזכרת איך פעם, חצי שנה שלא ראיתי אותך דמתה לנצח, ועד כמה
המציאות הזאת השתנתה.
מוצאת את עצמי כותבת ב-2 בלילה, אחרי המון זמן שלא כתבתי כלום.
אפילו אם זו סתם פריקה, התגעגעתי להרגשה.

מקווה שגם את, בכל מצב ובכל רגע, מסתובבת עם התחושה הברורה שיש
לך אחות שאוהבת אותך הכי חזק בעולם.