אחר כך באו ההתקפים. רונה החזיקה את הסדין חזק חזק וניסתה
לעצום עיניים וניסתה לחשוב דברים טובים, ומישהו כיבה את האור
בשכל שלה והיא כבר איבדה כל כיוון.
מישהו משחק עם רונה.
היא קמה, רועדת, והעולם סביבה כל כך יפה שהיא אפילו לא יכולה
לדמיין כמה יפה, הכל בירוק וסגול וכתום וקרעי שמים ממש מתחת
לתקרה בסלון. היא הלכה צעד צעד ועוד צעד, מנסה לבלוע הכל בבת
אחת, אף פעם לא היה לה כזה תיאבון.
היא מצמצה והכל נעלם. מאחורי דלת הכניסה חיכו לה המון מדרגות,
כל כך הרבה מדרגות שרונה לא יודעת אם היא תוכל אפילו לספור.
וזה תמיד הצחיק אותה איך כל השכנים יורדים בהן כאילו כלום
וחוזרים עם שקיות נילון מרשרשות, ומחייכים לכבודה ואומרים לה
יפה שלום.
היא נכנסה למטבח והתיישבה על הכיסא. המקרר זמזם ורונה זמזמה
והם זמזמו ביחד את הזמזום הכי נורא שהיא אי פעם שמעה.
לפנות ערב רונה אכלה את עצמה, והיה בזה שובע.