"אני ציפור! אני ציפור!", צעק אלון. חיוך טיפשי היה מרוח על
פניו. אלון, נער בן 17, רץ הלוך וחזור בתוך חדר צפוף, מוצף
בעשן סמיך, ונופף בידיו לכל עבר. "אני ציפור!". הוא נתקל ברגל
מושטת באוויר ונפל מאחורי ספה ישנה וצמרירית. נשמע צחוק חנוק.
"לא, אתה לא ציפור. אתה לא יכול לעוף", אמר נער חיוור שנשען על
רגליו האחוריות של כיסא, ועישן פיסת נייר מגולגלת. גם על פניו
היה מרוח אותו החיוך, עקום וטיפשי, והוא הביט בלגלוג בחברו
השמוט על הרצפה. אלון תפס בכיסוי הספה ונעמד.
"מי אמר?"
"מי אמר מה?"
"מי אמר שאני לא יכול לעוף?"
דממה השתררה והנער החיוור נשף קיטור עשן לחלל החדר. הוא נופף
בידו לביטול. "אל תהיה טיפש..."

כשחזר אלון לביתו בשלוש לפנות בוקר, מצב רוחו הידרדר. כאב החל
לפעום בצד ראשו, והתחושה המוכרת, השיגעון שלא יכל לשלוט בו,
החלה להתפשט בכל איבריו. הוא נכנס למיטה, התכרבל מתחת לשמיכה
ותפס בשיערו הפרוע. התחושה כבר הגיעה לגרון ולידיים, "אני לא
יכול יותר...", מלמל אלון בתסכול. הוא קם מהמיטה, הלך לקצהו
השני של החדר והרים אריח מהרצפה, שמתחתיו התגלה בור קטן. הוא
הכניס את ידו לתוך הבור והוציא שקית קטנה, שהכילה כעשרה כדורים
לבנים. הוא הוציא שניים מהם, בלע אותם, ותוך רגע נרגע. החיוך
טיפס שוב על פניו, והוא התהלך כמתוך חלום למיטתו ונרדם מיד.

"אלון! אלון! נו באמת, שמישהו יעיר אותו...". אלון הרגיש
טפיחה בכתף והרים את ראשו. המורה להיסטוריה עמדה כשגבה מופנה
ללוח. ידיה היו שלובות לפניה והיא הביטה בו בייאוש. "שוב נרדמת
אלון. בחיי שאני יכולה להבין שנרדמת כשעסקנו בהצהרת בלפור, אך
נרדמת גם כשעסקנו בשלטון הנאצי ובחבר הלאומים ואפילו במהפכה
הצרפתית! זה לא יכול להימשך כך. אני לא מסכימה להיות
הבייביסיטרית שלך יותר. גש למוריה, עכשיו!".
אלון אסף את חפציו, שפשף את עיניו העייפות וחצה את הכתה לכיוון
הדלת. כל הראשים היו מופנים אליו, אך הוא ראה רק אחד מהם. הוא
ראה את אביב; נער חיוור, שאצלו שהה בליל אמש. אביב הרים את
אגודלו, וסימן שייגש אליו אחר כך. אלון הנהן בראשו ויצא מהכתה.


הוא לא פנה לכיוון משרדה של מוריה, מנהלת השכבה, אלא המשיך
הלאה במסדרון. הוא התיישב בפינת העישון, שהייתה ריקה עכשיו.
לפני יומיים החביא כמה מהכדורים שלו בסדק שמתחת לספסל. הוא
הוציא שניים מהם. אחד שם בכיס, ואת השני- בלע.
הוא הרגיש נפלא. פשוט נפלא! כאילו הכול טוב בעולם. כאילו הכול
מתוק וורוד.
הוא הרגיש שהוא מרחף באוויר, עף. "מי אמר שאני לא יכול לעוף?",
הוא חשב.
הוא ראה הבזק לבן, שמע ציוץ ציפורים, ראה נוצות, כנפיים,
ציפור... ציפור! הוא ציפור."אני ציפור!", שאג אלון, קם מהספסל,
פרש את ידיו ורץ לאורך המסדרון כמי שביצע כרגע את הגול המכריע
של המאה. "אני ציפור!". כמה תלמידים יצאו מהכתות בשביל לראות
מי החליט להטריף את המורים הפעם. חלק מהם צחקו, חלק רק בהו בו
בפה פעור. לא לקח זמן רב עד שאחד המורים יצא גם כן למסדרון,
בדיוק בזמן כדי לראות את אלון מקפץ באוויר ליד החלון. "אלון
שיטרית! מה לכל הרוחות את חושב שאתה עושה?!". עכשיו המסדרון
כבר היה מלא בתלמידים צוחקים ומתלחששים. המורה הביט כמה רגעים
באלון, ואז צעק "כולם לחזור לכתות, ברגע זה! גם אתה, אופק".
הוא תפס באלון המתפתל ומשך אותו במאמץ לכיוון חדר המנהל.
מכל מה שקרה לאחר מכן אלון לא זכר הרבה. מנהל, חום, אמבולנס,
הורים, חדר לבן, מחט... הכול מטושטש. אבל הוא זכר את הכאב.
ברגליים, בידיים, בכל מקום. כאב דוקר כסכין. את הכאב הזה הוא
לא ישכח.  

אלון הובא למרכז גמילה מסמים. הרופאים היו סבורים שמצבו לא הפך
לגרוע מכל, ושיכול היה להיות גרוע יותר בהרבה.
הוריו של אלון באו פעם ביום לבקר בחדרו, לתמוך בו ולהביא לו
דברים שיסיחו את דעתו מהחשק לסם. "הם לא מבינים...", חשב אלון.
הוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר. פשוט לא יכל. הסם היה
עדיין בתוכו, השתלט עליו, והוא לא יכול היה להתנגד.
יום אחד, לאחר שהוריו עזבו את החדר, אלון נשבר. הוא לא יכול
היה לסבול את זה שנייה אחת יותר.
"לא! אני לא רוצה! די! תנו לי לצאת!" הוא צעק.
"אני-לא-עומד-בזה-יותר!". דמעות זלגו מעיניו והוא בעט בדלת
חדרו שוב ושוב. "תנו לי לצאת!". הוא היה זקוק לסם, לתחושה
הנפלאה, לריחוף. כאב לו. כאב לו יותר מדי. הוא הרגיש שהכול
שורף לו בפנים, מתכווץ ומבעבע. הוא סקר את החדר בטירוף.
"אולי..." הוא קיווה. הוא הרים את המנורה, הביט בה מכל
הכיוונים, וניפץ אותה בקיר. הוא הפך את המיטה, חיפש בכל הסדקים
והקרעים, זרק את הכריות מהכורסא, קרע את הוילונות... כלום.
ואז, הוא נזכר. נזכר באותו היום... אז, בבית הספר, כשנטל כדור
אחד ואת השני הוא שם... "בכיס!" מלמל אלון. הוא קפץ על המזוודה
שהביאו הוריו. הוא הפך אותה ורוקן את תכולתה. לבסוף מצא אלון
את הג'ינס שלבש באותו היום, ואכן... בתחתית הכיס, היה מונח
כדור לבן ומעוך. אלון הוציא אותו ביד רועדת, לעס קצת ובלע.
הכאב חלף מיד, חלף כלא היה. והנה, העולם מקום נהדר. פשוט נפלא!
כמה הוא אוהב אותו.
הוא פסע לעבר החלון בצעדים כושלים ונשען עליו, מתנשם. הוא
הצמיד את לחיו לזכוכית הקרה ומילא את החלון באדים.
ולפתע, הוא שמע משהו מבחוץ. הוא שמע ציוץ. ציוץ ציפורים. הוא
הביט החוצה וראה שתי ציפורים יושבות על ענף של עץ. הוא נופף
להן בידו וצעק "חכו לי, אני כבר בא!". הוא הרים מהשולחן מאפרת
אבן וניפץ את מנעול החלון. החלון נפתח לרווחה. "אני יודע
לעוף", הוא אמר, וצחק צחוק פרוע. "בטח שאני יודע לעוף, אני
ציפור..." הוא מלמל לעצמו, בעודו מטפס על החלון. אלון נעמד על
אדן החלון, והביט מטה. הוא היה בקומה השביעית. "תראו!" הוא
צעק, "המכוניות נראות כמו עדשי שוקולד!" הוא התנדנד במקומו.
"הגיע הזמן לעזוב את הקן", הוא אמר. בינתיים, קבוצת אנשים
מלמטה שמעה אותו צועק. כמה מהם רצו לקרוא לעזרה, ואנשים החלו
להתקהל מתחת לחלונו של אלון. אלון כופף את ברכיו ופרש את
ידיו... במסדרון נשמעו קולות צעקה וצעדי ריצה. "אני ציפור!"
דלת החדר נפתחה... ואלון קפץ.

הוא עף. ובפעם הראשונה בחייו- היה ציפור.