לאט לאט, צעד אחר צעד,
אצבע עקב אצבע עקב
וחוזר חלילה, חיים שהאישור היחיד לקיומם הוא כאב חד, כאב ודם.
אולי לא דם, קל מדי לזייף את זה, להכין את זה, כמו כל השאר.
והכאב זה מה שנשאר לי, הנחמה היחידה, התמיכה היחידה.
אני מסרבת להאמין לכם, אתם יכולים ללכת להזדיין, אני יודעת שזה
לא אמיתי, אני יודעת את האמת, אל תנסו בכלל, תשאירו את הפה
סגור היטב.
השקרים שלכם מכתימים אותי כל פעם מחדש, וכל פעם אני מתחננת
"תשתקו, בבקשה, בשבילי! בבקשה!" ושוב אני מוכתמת, ושוב אני
מחכה לאותו כאב כשהסכין נשלחת עמוק פנימה, לנשמה, לכאב שלי.
קוראת לו לצאת והדם בינתיים זורם וזורם.
צלקות יש לי הרבה, חתכים, סימנים, חבורות, שטפי דם ומכות
שטחיות, שריטות וגם כוויות, יש לי הכל, כל דבר, כל אמצעי להגיע
עמוק עמוק פנימה לאותו כאב שמי יודע איפה הוא שוכן.
יש לי גם הרבה מכשירים: סכינים, זכוכיות, סיכות, מספריים,
גפרורים, אלות ועוד כל מיני חפצים כהים. תסתכלו עליי, כזו
מעוררת רחמים, כזו שארית של מה שפעם מזמן הייתה.
אז אני עלובה, אז מה, אני לפחות אמיתית, עם כל הכאב הזה אני
היחידה שסובלת כמו שצריכה, כמו שאמר אותו זיכרון רחוק מאז
ממזמן.
כי הכאב הזה זה מה שנשאר לי, הדבר היחיד שנשאר לי מבין כולכם
מבין הכל, זה מה שיש לי.