במושב הראשון מאחורי הנהג
אני יושב
מביט מהחלון על האורות באפילה
וחושב

איזה אידיוט הולך בשעה כזאת
במזג-אוויר כזה בחולצה קצרה מאוד
היא קצרה מאוד

הטיפות על השמשה הקדמית באוטובוס
מיטשטשות מתחת למגב, זה
מוחק אותן כל-כך בקלות וקצת עצוב
הן כל-כך בהירות, כל-כך צעירות ו-

כל-כך הרבה דברים הבנתי, לא ידעתי, לא
האמנתי לו, רק שמעתי, כן, ברדיו שמתלחשש
הו, יש רק כמה מכוניות שנוסעות עכשיו
בגשם המטורף הזה שמתחזק, הוא מתחזק

או או אה
או או אה
יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה האחרונה
יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה האחרונה

האוטובוס ממשיך בנסיעה נואשת
לתוך החושך, שכה יהיה לי טוב
הנהג פותח דלת, מהר הרוח נכנסת
וגם אישה מבוגרת בשיער רטוב

הוא... ממשיך ועוד חייל ועוד
ילדה אחת גדולה שמאופרת קצת
ועוד אחד עם עיניים עצומות
מתבוננים מבעד לחלון על החושך
דרך הדקות העקומות

ואז רעם בשמיים ומאשרים בתחזית
שוב לא אדם שהתפוצץ, זה
אלוהים והוא כועס ולא תבדיל שוב בין העורף בין חזית
ואז ברק מאיר
את החושך, ואומר

הי, יש לך אנשים שאוהבים אותך
ליד החלון הם מחכים
לך הם מחכים
אז אני מפנה את המבט מהחלון הצידה
כי לא תמיד הרחובות ריקים

אבל יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה האחרונה
כן, יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה האחרונה

והאישה שהתייבשה בינתיים, היא יורדת צעד
אחר צעד היא עושה
והחייל והילדה וזה שקם על הרגליים
גם הם יורדים לאדמה קשה

עכשיו זה שוב אני והנהג נוסעים
הגשם כבר נחלש, אז בפנים נהיה נעים
אבל צמרמורת לא מרפה, היא רק גוברת כי
הפלאפון רוטט וגם אני

יש לך הודעה חדשה, הוא אומר
אני חושב אולי מאלוהים
אבל התחנה האחרונה, עצור, היא פה, אני יורד
אני יורד והחיים עולים

יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה הבאה
יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה הבאה
עד התחנה הבאה יש לי עוד דרך ארוכה
יש לי עוד דרך ארוכה עד התחנה הבאה, האחרונה