נקודת מבט של מחורר


יש אלפים, אולי מיליונים, אולי יותר כמוני ברחבי העולם, אבל פה
בארץ רובנו נקנים על ידי בנות עשרה בבית הספר, כל הזמן מעבידים
אותנו וכל הזמן אנחנו עושים אותו דבר.
שני חורים בדף הזה, שני חורים בדף ההוא, ואם אנחנו מתקלקלים אז
זורקים אותנו לפח, לא מנסים אפילו לתקן. ומה יקרה אם פתאום לא
יהיו יותר כמונו בעולם? כל המשרדים, כל אותן בנות עשרה, מה הם
יעשו בלעדינו? אה?
אנחנו חשובים ואנחנו קריטיים, אבל אף אחד אף פעם לא שואל מי
המציא אותנו, מתי המציאו או למה המציאו, לא, העיקר שאנחנו שם
כשזקוקים לנו.
אנחנו הכי קריטיים כי תמיד יש עוד עפרונות או עטים או דפים או
סיכות אבל כמונו יש בדרך כלל אחד בכל מקום ואם הוא נהרס אין מה
לעשות. אז בפעם הבאה שתרימו אחד מהסוג שלנו תחשבו על מה היה
בלעדיו ועל כמה שהוא חשוב ואל תיקחו את זה כמובן מאליו כי כל
דבר הכי קטן - מישהו המציא, מישהו חשב עליו.