שוב מחכה. עדיין.
אני יושבת כאן, חושים כצלים ומחכה, מחכה, מחכה.
מישהו יגיע בקרוב? מישהו כאן? מישהו שומע אותי?
והמוזיקה מציפה אותי, אוכלת אותי. היא אמיתית וישירה ונכונה
ואני שקר שלה, צל,
זיוף של אמת מרוטה, מצוצה.
וואנבי או האסבין או משהו כזה שאף פעם לא היה באמת, רק בראש
שלי,
רק בחלומות שלי.
שוב מחכה לאיזשהו מושיע חיצוני, לעצמי אני לא יכולה לעזור
יותר.
מתנחמת במלודיות מלאכותיות של גיבסון בעשרות אלפי שקלים.
שוב מחכה לשמש או ירח או משהו שנברא לא מזמן, עם תחילת מה שאני
קוראת לו או מנסה לקרוא לו עולם, למשהו שיאיר באמת ולא באור של
עשר וולט.
שוב אני מחכה, שוב אני נשארת בציפיה הריקה שלי, בציפייה ללא
המטרה האמיתית או ללא סיכוי אמיתי מתחילתה. ללא כוונה אמיתית
או סתם מילה, סתם כי אני רוצה לחכות כי אולי במקרה משהו אמיתי
יבוא.
אני יודעת שאני יושבת כאן ללא מטרה שבסופה תוצאה, איזשהו פיצוי
על שנים של ציפייה לשווא אבל בשלב הזה מה שנשאר לי זה רק לחכות
לפחות עד שיבוא מישהו ויגיד לי "די". בינתיים כולם פשוט מדלגים
מעל הגוף המוטל שלי ועל פניהם מבט של רחמים או שינאה או אולי
קינאה.
אז אולי בעצם יש לי סיבה, יש סיבה למה אני עדיין מחכה. אולי
בפנים עמוק, הרבה אחרי כל הדם והבשר והעצמות, אני יודעת שבסוף
אני אמצא את מה שלא חיפשתי אבל חיכיתי שיבוא, אולי אני אדע סוף
סוף מהו אותו דבר, אולי אקום מהריצפה אולי אפסיק לחכות לאותו
דבר שלו אני שוב מחכה כבר מאז לידה ונשימה והתבגרות ריקה.