היא ישבה ונשמה בכבדות,
עת ידה אוחזת בעיפרון שמרקד על פני הדף.
מכתב ועוד מכתב,
והנה נגמרה עבודתה, כוחה אותה עזב.
היא ניגשה אל המטבח,
היא תכננה כל פרט ופרט.
ידעה בדיוק מה לעשות,
ובעיניה שוב אותו מבט.

היא נטלה את משככי הכאבים,
בלעה את כל הגלולות אחת אחרי השנייה.
אך אי שם, בין המילים,
היא סיפרה, היא כתבה-
"גם כל הכדורים, 45 במספר,
לא סיפק ידם, לא הצליחו,
לרסן את כאבי המר."

היא השליטה בלאגן בבית,
תוהו ובוהו בכל במקום.
ראשה מסתחרר, הכאב לא מפסיק,
לא סיוט נורא, אלא חלום.
הורסת את כל החפצים,
חפצים ששימשו כאבני זיכרונות.
משמידה כל דבר, כל זכר,
לימי חייה המרים המלאים בדמעות.

היא לקחה את הסכין,
סכין חדה שעימה אימה מבתרת בשר.
היא הביטה בהשתקפות עיניה,
חיפשה ניצוץ של רגש,
ולא מצאה דבר.
היא לקחה את הסכין,
על הכאב והדם התענגה.
חרטה על ידיה, רגליה, בכל מקום אפשרי-
"שנאה".

היא רצה אל המראה,
הביטה בפניה שהיו פעם שופעות אור.
היום היו חרוטות הן קמטי כאב וצער,
הביעו בדידות, כאב וקור.
היא לקחה מספריים,
הביטה בפעם האחרונה.
עצמה את העיניים,
גזרה את כל שערה.
אותו שיער, גולש, בוהק ומדהים,
אותו שיער, עליו כולם היו לה מחמיאים.

היא אספה את כל הדפים,
את כל יצירותיה העצובות.
"אנא עשו מזה ספר,"
היא ביקשה,
"שלא לשווא תהיינה אלו הדמעות."

"רכזו את כולן,
את כל השירים והסיפורים מבלי להחסיר אף יצירה.
ולספר, אנא קיראו-
סיפור עם סוף רע."

ילדה, ששנותיה בקושי מילאו תריסר,
ילדה, שעל חייה השתלט עצב כואב וקר.
ילדה, שפתחה לאנשים עולם חדש ולא מוכר,
ילדה, שעכשיו אינה לא יותר מסיפור עם סוף מר.