[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








1. הסטודיו

במרכז העיר קיים סטודיו, במקלט תת קרקעי.
בסטודיו עובד איש אחד. הוא לא בעל הסטודיו, הוא רק מנהל אותו
בשירות המדינה.
עובדת אצלו מזכירה. היא מאוד יפה.
הסטודיו התת קרקעי בנוי מחדר אחד גדול, שמחולק לשניים, שהוא
בעצם הסטודיו, שאליו מגיעים מתוך חדר קטן יותר שהוא המשרד של
הסטודיו, שאליו מגיעים מהחוץ, שהוא בעצם מחוץ לסטודיו.
יום אחד באה המזכירה היפה אל האיש, שיושב ועובד מאחורי מכשיר
גדול, ואמרה לו:
"אני צריכה לדבר אתך, זה חשוב. אפשר לשבת?" יש לה מבטא גרמני
כבד, אולי עולה חדשה.
"כמובן", הוא אמר, מסתכל עליה בזמן שהיא מתיישבת, מהנהן, מחייך
וחוזר אל עיסוקו הקודם, מתכוון להביע בכך שהוא עסוק, אבל בכל
זאת מחבב אותה מאוד ויוכל לעשות שני דברים בבת אחת. אז ככה
שבזמן שהוא עובד, הוא גם מקשיב, והיא בינתיים יכולה לדבר.
"אני מקשיב, דברי, זה בסדר", הוא אמר, לא מסתכל, עסוק.
היא סיפרה לו שחלמה עליו בלילה חלום שמאוד הטריד אותה. היא לא
תוכל להמשיך לעבוד כאן.
האיש מיד הפסיק את עיסוקיו הקטנוניים, ונותן לה את מירב תשומת
הלב. כראוי. הוא נראה מודאג. ניכר בה שהיא מרוצה.
היא התחילה וסיפרה לו על חלום שהתחיל בארוטיקה קלה, והמשיך אל
המקום הבוטה יותר, האגרסיווי, החריף, אל הנאות ועינוגים, שהאמת
- היא לא היתה כל כך בטוחה שיש לו חלק בהם, במציאות. ולא בטוח
שהוא יכול להבין את הראש שלה בעניין הזה. כי, פרנקלי, היא
אמרה, לא נראה לה כל כך שהוא הטיפוס. הוא, המנהל המסור, האיש
עם האחריות, עובד חרוץ, מקצועי ודיסקרטי, הוא ששמו עולה
במקומות גבוהים, והרבה פעמים הוא בא עם מכנסיים משובצים בבוקר
לעבודה. היא סיימה לומר את דבריה והם המשיכו לשבת זה לצד זו
בשתיקה עוד זמן מה, הבעותיהם חתומות.
"ככה", הוא אמר לבסוף, מנסה לשמור על ארשת של איפוק. "המ...
למה, אבל למה את רוצה לעזוב את תפקידך כאן, את זה לא הבנתי."
היא הסבירה שהיה לו תפקיד מסוים בחלומה ועכשיו היא לא תוכל
להתייחס אליו יותר באותו אופן שבו התייחסה אליו עד עכשיו, ואם
תישאר המקום כולו יהמה מתחים חזקים, ריחות משונים, צלילים
וקולות של נקישות והתמתחויות, יתכנו פליטות פה פרוידיאניות,
מבוכות שיובילו להסמקות והתקפלויות, בסופו של דבר יהיה צורך
לפרוק, לשחרר, הם יצטרכו להיפגש בסיטואציות שאולי לא מן הראוי
שתתאר, אמרה. ואם האדון, היא המשיכה ואמרה, נשוי, או יהודי
מאמין, יתכן שדווקא המצב הזה הוא לא מה שהוא מחפש, זו לא
מטרתו, הוא אדם עסוק, אדם חושב, ונחשב, כמובן. אחריות גדולה יש
לו על הכתפיים ולא היא שתפריע את סדר חייו. היא לא תהיה אישה
אשר... כן, רק אישה היא, אישה גדולה, אדירה, שופעת, כלילת
השלמות והיופי עלי אדמות, אכן כך. וריחה נפלא. במיוחד כשהיא
מסריחה. הו, כשהיא מסריחה, הסרחונות הנפלאים שהיא מניבה, הו,
הסרחונות שלה, מתקתקים, משוגעים, הוא כבר הוזה, כולו שוקע
בדמיונות. מאבד לגמרי את הראש שלו.
"חביבתי, אל דאגה, יהיה בסדר, אנחנו נסתדר כבר."
לפתע נשמעו דפיקות. היא יצאה מהסטודיו אל המשרד לראות מי שם.
זה מין איש מקורזל עם סנדלים ותרמיל ומקל. הוא בא מאיזו שהיא
סיבה לא מובנת. הוא חיכה בפינה.
"מה רוצה האיש?" שאל האיש המעסיק את מזכירתו היפה.
"אני עדיין לא יודעת," היא ענתה. "הוא נראה לי מסכן כזה, חסר
ביטחון, אמרתי לו שיעמוד בפינה בינתיים."
"אה. למה בפינה?"
"לא יודעת, התחשק לי."
"וזה מה שאת רוצה, שהוא ימשיך לעמוד שם, כך?"
"אני באמת רוצה שהוא ילקק לי את הטוסיק", היא צחקקה. "הוא
ילקק, ואתה תסתכל, ואחר כך נגרש אותו. מה דעתך?"
"אהה?... כן, אם את רוצה."
"סלח לי, אדוני, אתה מוכן לבוא לכאן רגע?"
האיש המקורזל ניגש ונעמד לידם. הוא רצה לומר משהו, להסביר למה
בא, אולי, הוא ניסה לפצות את פיו, אבל בדיוק אז האישה המזכירה
הרימה את שמלתה מעל למותניה, הפשילה את תחתוניה עד הברכיים,
ונשענה על המכשיר הגדול.
"תלקק לי."
הוא ירד על ברכיו, היא צחקקה.
"תראו, זה, זה מאוד מעניין כל העניין הזה, עם הליקוקים. אתה,
אתה נהנה לעשות לה את זה?" שאל האיש המעסיק.
האיש המלקק הפסיק לרגע ואמר: "כן, כן. אני נהנה." וחזר ללקק.
"אה. טוב, אז תעשה גם לי?" הוא שאל בנימוס, בנימה רטורית. קם
ונעמד ליד מזכירתו, הוריד את מכנסיו ותחתוניו, חיכה לתורו.
האיש המלקק הפסיק ללקק. הוא התבונן באחוריים השעירים, הגבריים,
שמחכים לו.
"תראה, אני", הוא אמר, "אני עושה רק לנשים". ומיד המשיך ללקק,
כאילו אומר שלאחר הצהרה זו אין יותר סיכוי לדיון. הוא אפילו לא
חיכה לתשובה, הוא לא רצה לדבר על זה, ואין צורך בנימוקים.
"מה זאת אומרת?" התרעם מיד האיש עם האחוריים העירומים,
השעירים. "לא יתכן, זה בהחלט לא מקובל. אתה נכנס לכאן, במראה
מרושל, נותן שירותי ליקוק למזכירתי, שהיא המזכירה שלי, שתדע
לך, אני מנהל את המקום הזה, ובשירות המדינה, שמי נישא לגבהים,
לא פעם..."
"טוב טוב, אני אלקק גם לך. אתה תלקק לי?"
"נראה."
"אה, מה, אני מלקק, תלקק גם אתה."
"תלקק לו, תלקק", ביקשה האישה המזכירה היפה. "אני רוצה לראות
אתכם מתלקקים."
"המ... ככה, טוב. אלקק, זאת אומרת נתלקק. בשבילך."
"עכשיו!" היא אמרה, והחזירה את תחתוניה למקומם, נותנת לשמלתה
לצנוח ושוב להסתירם. מתיישבת על המכשיר הגדול, צופה בהם,
מצפה.
האיש המתרעם עם האחוריים עבר עכשיו לעמוד מעל פניו של האיש
המלקק המסונדל המקורזל. הוא פיסק בנדיבות את ישבנו, מחייך חיוך
רחב.
האיש המלקק ליקק. האישה היתה מרוצה.
הם החליפו תפקידים. אחר כך האישה ליקקה להם ואחר כך שניהם
ליקקו לה.
יותר מאוחר הם גירשו את האיש הזה, המוזר. היא לא תעזוב את
תפקידה, והוא ישמח נורא. היחסים ביניהם יתמשכו ויתהדקו, ודברים
רבים ומפותלים מצפים להם.


2. האיום

האיש האחד נמצא בסטודיו שלו. פתאום נכנס איש שני, לבוש בהידור
רב. הוא התקרב, ובלי לומר דבר, ניגש לאחד המכשירים, לחץ על
כפתור, ובאחת הפעיל פידבק נוראי, מחריש אוזניים. הסטודיו הוא
סטודיו משוכלל לסאונד, והאיש האחד שנמצא בו הוא איש סאונד,
שמנהל את המקום בשירות המדינה. אותו איש עמד עכשיו המום מול
האיש השני, זה שנכנס פתאום, לבוש בהידור רב הוא לא קלט מה זה,
לא יודע מי או מה, כלומר וואט דה פאק הולך פה בכלל, מי זה האיש
הזה שנכנס לו, פתאום, לסטודיו שלו והלך ולחץ על כפתור, כאילו
הוא איזה תינוק שלוחץ על כפתורים או משהו. מה זה, מה זה צריך
להיות, ואיך הוא נכנס בכלל? איך לא הודיעו על בואו? פשוט כך,
נכנס ולחץ. איזה פישר חסר ניסיון, חסר אחריות, התלבש יפה, שם
עליו איזה חליפה פנסי פנסי, רצה להראות שגם הוא יודע משהו,
ולחץ. האיש הראשון, שגם ככה יש לו צרות, דברים על הראש, בעיות
מכאן עד מחרתיים, ועצורים בו כעסים למכביר עוד לפני שהחליט
איזה איש שני, כלומניק, להתפרץ ככה וללחוץ, עכשיו שיחרר ת'פקק.
נתן לכל החרא לצאת החוצה, כלומר זרם חופשי עם כל מה שבא לו
להגיד על כל העולם, ואת כל זה, כאמור, הוא הוציא לכיוונו של
האיש השני. צעק וצווח וצרח. בגלל הפידבק העז שעדיין השתולל
בחלל הסטודיו האיש השני לא שמע אותו בכלל, הוא רק ראה את פיו
נסגר ונפתח במהירות, מלווה בעוויתות נוראות, ותנועות ידיים
אגרסיוויות, שמנסות, כך הוא שיער, להסביר את מה שיוצא מהפה.
האיש השני שוב לחץ על כפתור, ובאחת הפידבק נפסק. קול אחרון
מהדהד, ומיד האיש הראשון השתתק. האיש השני ראה על פי הבעת פניו
של האיש הראשון, שהוא מופתע, ואף המום ומתרשם! הוא אשקרה מהרהר
בידיעותיו של השני על המכשירים המוסיקליים שנמצאים בסטודיו
המשוכלל שלו. הנה, חושב הלה: 'הוא גם יודע להפסיק את הפידבק,
ולא רק להפעיל. ממש מקצוען, משמע.'
"קח, שתה מיץ שקדים", אמר לפתע האיש השני.
"מיץ שקדים? אבל אין כוסות", ענה לו האיש הראשון.
"כוסות, הא?" הוא ליגלג. "שתה מהפייה."
פתאום נכנסה המזכירה, הפצצה הבלונדינית האטומית, עם העיניים
הכחולות והשמלה הקיצית שלה. היא הסתכלה לעבר שני הגברים,
ואמרה: "מיץ שקדים? אני רוצה מיץ שקדים. אני רוצה לשתות
מהפייה."
"לא," אמר האיש השני, "אותך אני לא מכיר."
"ואותי אתה מכיר?" שאל האיש הראשון.
"הא", התרעמה האישה הקיצית האטומית, "ומי הכניס אותך לפה
בדיוק? שתעשה כזה רעש? מי? אם לא אני אף אחד לא היה שותה פה
מיץ שקדים. מהפייה או לא." היא התקרבה אל השניים, צועדת
אלגנטית בחלל הגדול של הסטודיו, הפשילה את כתפיות שמלתה עד
מותניה, חצי השמלה העליון נח על חציו התחתון. היא לא לבשה
חזייה, ושדיה הזקורים, הבינוניים, שבמרכז כל אחד מהם פיטמה
בינונית ורדרדה, היו חשופים.
"רוצה מיץ שקדים?" שאל האיש השני, כאילו חוזר בו בלי משים.
כאילו בבת אחת שכח שהוא לא מכיר אותה, או כן מכיר אותה. בשנייה
התגמד לנוכח שדייה. ועכשיו אפילו החליפה האיטלקית המהודרת שלו
כבר לא כזאת פנסי פנסי.
"אבל רגע...", נרתע לפתע האיש הראשון, "בעצם, את, את אלרגית
למיץ שקדים, לא?"
"אתה יודע מה, נכון. אתה צודק", היא אמרה בפליאה. "וגם אתה
אלרגי למיץ שקדים. פתאום נזכרתי. לא?"
"יו, נכון, נכון. גם אני אלרגי."
"אה, אבל זה מיץ מיוחד. אני חבר של היבואן, זה בטוח מאוד טעים,
טבעי."
"כן, אבל אנחנו אלרגיים."
"נכון, אבל תשמעו, המיץ הזה..."
"אלרגיים. אין מה לעשות."
"אולי רק..."
"לא."
"אבל אולי..."
"לא."
"אבל..."
"לא."
"אב..."
"לא."
"טוב, לא לא."
"כן, לא וזהו."
"בסדר, הבנתי."
"לקח לך זמן להבין. מה רצית בכלל, מה היה עוזר לך שהיינו
מסכימים? רצית שנקבל פריחה?"
"האמת שכן. רציתי."
"למה?"
"כי רציתי את האישה. זאת אומרת אותך, רציתי."
"נו, ומה פריחה היתה עוזרת לך?" היא שאלה אותו, משתאה.
"היתה, היתה עוזרת", הוא מילמל. "הוא לא היה רוצה אותך יותר עם
פריחה אני הייתי לוקח, הפריחה היתה עוברת."
"מניין לך שהייתי באה?"
"כן? ומניין לך גם שלא הייתי רוצה? מה זאת אומרת? על החלום
שהיא חלמה אתה לא יודע, והיא גם חשובה מבחינה מקצועית, אז מה
אתה קופץ, מה? באמת חצוף. מההתחלה, קודם כפתור ואחר כך פריחה.
באמת, ככה להתפרץ, ולהרעיד הכל, חוצפה." התפרץ עליו, כועס,
רועד ממש.
"היית, היית באה", הוא המשיך בשלו.
"אבל איך, למה אתה חושב כך?" היא שאלה שוב, מתעניינת מאוד.
עמיתה ממש מתפוצץ עוד רגע.
"אני יודע, אני יודע..." הוא מילמל לעצמו, כמו מנסה לשכנע את
עצמו, כבר כמעט משכנע גם אותם.


2. חנוך ואינגה

שמו של האיש לא ידוע עדיין, הוא נמצא עכשיו צמוד לקיר הפנימי
של הסטודיו שלו, עושה שם משהו, אולי כותב משהו, או מצייר.
אבל למה שיכתוב או יצייר על הקיר? אין זה סטודיו לציור, האיש
אינו סופר, ובוודאי לא צייר, אפילו צייר חובב לא. לא ברור.
נכנסה האישה, לבושה שמלה פרחונית אוורירית צהובה, שערה אסוף,
והיא מאופרת בעידון. היא התקרבה אל האיש הכותב, נעמדה מאחוריו,
מסתכלת בראש זקוף על מה שהוא עושה. שאלה אותו: "חנוך, למה אתה
עושה את זה דווקא פה?"
אם כן, ידוע עכשיו ששמו של האיש הוא חנוך.
אז חנוך התרומם, הסתובב אליה, תפס אותה בשתי ידיה, והפשיל ממנה
את השמלה עד מותניה בתנועה אחת מהירה. אין לה חזייה מתחת, היא
עמדה מולו, מופתעת, שותקת, הרכינה את ראשה לאחור, ואמרה:
"הו". הם נכנסו לעמדות והתחילו לרקוד איזה ואלס.
למרות שזהו סטודיו לסאונד, אין קול. הדבר היחידי שנשמע הוא
צעדיהם, התחככות הנעליים על הפרקט הישן, הבל נשימותיהם,
אנקותיהם מחמת המאמץ.
לאחר שהם חצו את המרחב לאורכו ורוחבו בריקוד אחד קצר ומהיר הוא
עזב אותה, והלך אל מאחורי מכשיר גדול, אולי מיקסר, והתיישב.
היא גלשה בחזרה לתוך כתפיותיה.
"נכנסתי לשאול אם תרצה קפה, או משהו אחר. תרצה?"
"לא, אינגה, לא קפה, לא. אני אשתה תה."
הם המשיכו בדיאלוג קצר, היא מסרה פרטים לא חשובים במיוחד: ההוא
התקשר, ההיא התקשרה, צריך לשם, מתברר שככה... כל מיני שטויות
בקשר לתיק של אבו עלי, או איזה אבו אחר. אפשר יהיה לשער, בסופו
של עניין, שאינגה היא מזכירתו האישית של חנוך, ושהוא עוסק
בסאונד בשירות המדינה, משהו חשאי, מוסד, שב"כ, משהו כזה.
"חנוך, אתה... שאפתח את הדלת?" פתאום דפיקות בדלת נשמעו.
"כן, בבקשה." הוא לא הביט. ענה תוך כדי התעסקות במכשיר שלו,
אולי מיקסר.
היא יצאה מהסטודיו, וחזרה עם איש זר.
"שלום", אמר האיש הזר. הוא נכנס ואינגה אחריו. "הבאתי מיץ
שקדים. מישהו רוצה?"
"מה? עוד פעם זה. אתה מוכר את זה?" שאל חנוך.
"כן, מה, אתה מוכר?" שאלה גם אינגה.
"לא. הבאתי", ענה האיש הזר.
"אתה מיסיונר כלשהו, באיזה שהוא אופן?" שאל חנוך.
"מיסיונר? לא לא, אני לא מיסיונר, מה פתאום."
"אז מה פתאום מיץ שקדים?"
חנוך קם, יצא ממאחורי המיקסר הגדול והתקרב אל אינגה והאיש הזר
עם המיץ. הם עמדו בשתיקה, יוצרים משולש.
פתאום חנוך התחרפן, ממש חטף קריזה, והתחיל לתקוף: "אז מה
לעזאזל אתה עושה פה? איזה מיץ שקדים, איזה? למה דווקא פה? ואת,
מה הכנסת אותו בכלל? בא איש זר, עם מיץ שקדים, ואת מכניסה אותו
לסטודיו? בכל פעם שיבוא איזה איש זר, עם, או בלי, מיץ שקדים -
את תכניסי אותו הנה? אם הוא מרגל? או מחבל? או מפקח? שאלת בכלל
מיהו? שאלת מה הוא רוצה? מה אתה רוצה? מה באמת אתה עושה פה? זה
מה שאני רוצה להבין."
האיש הזר כבר האדים לגמרי בתוך כל הדיבור הזה, והיה מאוד נבוך
עכשיו. הוא לא ציפה שאחרי שהכניסו אותו יצעקו עליו כך, פתאום.
על מה? למה שיצעקו? בגלל שהביא מיץ שקדים? בגלל שהוא זר? שלא
הזדהה קודם בפרוטרוט? הוא לא ידע שהמקום כה ביטחוני, כמו
שהשתמע לו עתה. יש פה כנראה נושאים מאוד רגישים, והוא נגע בהם,
כנראה, כך חשב לעצמו.
"האמת היא," הוא פתח ואמר, "שלא באתי בשביל מיץ השקדים. אותו
הבאתי רק כשי. כמתנה. במקום פרחים או שוקולד, רציתי להיות
מקורי יותר, מה גם שאני היבואן של המיץ הזה בארץ, אז יש לי
הרבה ממנו - אני גם מאוד עשיר, כמו שאולי הבנתם כי אני מייבא.
יבואן, מליין... ולבוש בהידור. בטוב טעם. אני יודע באופן אישי
שהוא מאוד טעים. תשתו?"
"לא תודה, אני אלרגית", אמרה אינגה ומיד הביטה בחנוך, בודקת אם
זה בסדר שאמרה כך, שהסכימה לשחק את המשחק הזה שאולי האיש הזר
הזה משחק, ושחנוך לא רוצה שהיא תשחק אותו.
"לא לא, גם אני אלרגי", אמר חנוך בטון סלחני, נאנח כמו התיישבה
דעתו, מתכוון להביע בכך שאינגה כבר יכולה להירגע מבחינתו, זה
בסדר. גם האיש נראה לו בסדר, הוא סתם התרגש וצעק עליהם ללא
הצדקה. לחצים אישיים, התקופה הזאת, בעיות בבית... הוא כיוון
אותם אל הכורסאות, בחלק השני של הסטודיו. הוא הוליך אותם לשם,
ביחד, מפיג את המתח שהשרה, מפייס את האיש הזר. אולי עוד רגע
יבקש מאינגה להביא לשלושתם קפה. או תה.
"שב", הוא אמר לאיש הזר. "ושמך?"
"חנוך."
"חנוך? גם אתה?"
"כן. האמת, שזה העניין שבאתי בגללו."
"בגלל שקוראים לך חנוך?", התעניינה אינגה.
"כן, בערך. אני פשוט הלכתי פה קודם, ושמעתי מישהו קורא בשמי.
ואפילו אמרו, בקול נשי, מאוד ענוג, גם 'הו'. שמעתי שקוראים לי,
ממש כך."
"זה לא היה לך", התפרץ חנוך. "זה היה לי. לי אינגה קראה כך.
אני חנוך", כולו תרעומת.
"כן, כן. אני מבין את זה עכשיו. אבל הנה, תראו, הבאתי ממיטב
המיץ שלי, וחשבתי שאולי תהיה אפשרות, שגם לי תקרא אינגה חנוך.
ולו רק פעם אחת וזהו."
שתיקה. חנוך אחד מקווה מאוד, והשני כועס מאוד. ממורמר.
"אבל כבר אמרנו שאנחנו אלרגיים למיץ שקדים", אמרה אינגה ברכות.
האיש הצטנף, עצוב. חנוך מאוד מצוברח מכל הסיטואציה.
"מה, גם אתה? גם הוא אלרגי?" שאל.
"כן כן, גם אני."
"תראו, אני יכול להביא לכם מיץ אחר אם תרצו. מיץ גזר, או קולה
או קפה, או להזמין אתכם לסושי, אבל, אבל אולי בכל זאת אוכל גם
אני להיות חנוך?"
"ומה איתי?", שאל חנוך, והוא מאדים כולו וממש רועד מעצבים.
"אולי אוכל לפנות מקום לשניכם", ניסתה אינגה, מתמלאת אימהות
ורוך. חנוך וחנוך יכולים ממש להרגיש את הנעימות שמוקרנת ממנה,
הניקיון שקיים בה, פריכות בשרה והחום שעולה ממנו, הניחוח
המתקתק והמזמין, חלקות עורה, כה אימהית היא, כה נשית ורכה
ושופעת, כה פריכה ונעימה וטובה. היו רוצים אותה, להתכרבל בה,
לחיות בה. לשקוע בתוכה, ברחמה, במימייה הטובים, הספוגים אהבה
וביטחון.
"אבל שלי היא, שלי. שלי היית לפני שהופיע, ואותי רצית, ואיתי
רקדת, לי עשית קפה ובשבילי פתחת את הדלת, אז למה? למה את מציעה
לו ככה? ולמה שאני אחלוק אותך עכשיו סתם ככה עם איזה אחד שבא
והביא מיץ שקדים? שאני ואת בכלל אלרגיים אליו? אני רוצה אותך
לעצמי. אני אוהב אותך ורוצה להתחתן איתך. אני. עכשיו. מיד
להתחתן."
"אבל, אבל אני מוכן גם להזמין למסעדה, או לקנות מיץ אחר, אעשה
הכל, הכל..."
"לא, אני לא מוכן."
"אבל רגע..."
"לא."
"אבל, אבל, מה עם אינגה, מה היא אומרת, האם לה אין דעה
בנושא?"
"אינגה שלי. היא אוהבת אותי, והיא לא תרצה אותך, פתאום, סתם
כך, ללא הודעה מוקדמת - זר פרחים, הצעה, משהו..."
"אביא. אביא פרחים, וגם אציע, הכל אעשה."
"מאוחר מדי."
"אבל רגע רגע, אולי עוד אפש..."
"לא, אי אפשר."
"די, די, הירגעו ילדים, די, שניכם חמודים של אינגה, לא צריך
להחליט עכשיו, טוב, לא צריך, בואו, בינתיים בואו אלי, אני אטפל
בכם." והיא הפשילה את כתפיות שמלתה, חושפת את שדיה, ומצמידה את
שניהם אל חיקה. נותנת לכל חנוך שד. חנוך עוד ניסה להתרעם, הוא
לא מוכן, רוצה הוא את חיקה לעצמו, שתהיה אך ורק שלו, את שני
שדיה הוא רוצה. אבל השפעתה עליו חזקה יותר, מרדימה, והוא לא
עומד בה וכולו מתנמנם, אין בו יותר כוח לתרעומת, אחרוני
כוחותיו יוצאים על המחשבה שיש לעשות משהו בעניין שלו ושלה.
לרכוש אותה לעצמו צריך, למגן אותם, כך שלא יופרעו יותר, אבל
איך? איך יוכל לגרום לכך שלא יופרעו? איך? הוא שאל את עצמו,
ושאל ושאל, בראשו מהדהדת המילה 'איך' אינסוף פעמים, מלווה
ברקים ורעמים וגשמים ממטירים. הוא כבר מכורבל בשדה, נשפך אליה
כולו, מרוח, רק איך ואיך ואיך מהדהד לו בראש, כשהוא נרדם.
החנוך השני כבר מזמן ישן שנת ישרים, מתרפק על השד שניתן לו,
מנצל כל מה שיוכל בינתיים, עד שתילקח ממנו האהבה היקרה הזאת
שקיבל. ואינגה ליטפה את שערותיהם, שרה בשקט שיר גרמני ישן,
נעים ומלודי, אותו שיר שהאמהות הגרמניות שרות לילדיהן הגרמנים,
בהרים הקרים בלילות החשוכים. ושניהם מבלי משים שיכלו רגליהם
אחד בשני, הולכים ומסתבכים, באים ונארגים זה בזה. שוכחים
וצוללים לשינה חזקה, עמוקה, בחיקה.




3. התהדקות.

חנוך ואינגה בקטע אינטימי, שרועים על הספה הרכה, אינגה שוכבת
וראשה בחיקו של חנוך. והם מדברים, בלחישות כמעט, בנועם, סחים
בהתפתחות שחלה ביניהם, ברגשות מסוימים שמפעפעים בהם ושאולי
עולים יותר ויותר מדי יום, וממש צובעים את חייהם בצבעים חדשים
של שמחה ורגש, האם הם מתאהבים? הם יקרים זה לזו פתאום, כל
הווייתם נתונה זו לזה.
חנוך אמר שהוא לא רוצה שהיא תהיה עם אנשים אחרים, הוא לא רוצה
לחוות דברים כאלו שקרו בעבר, שמאוד פגעו בו והוא בכה. שאם
פתאום בא מישהו לסטודיו, או רוצה משהו מאינגה, אז הוא לא יכול
ככה. זה שובר את ליבו. הוא רוצה אותה לעצמו. לא לחלוק אותה עם
אף אחד, ושאפילו לא תיתן מתשומת ליבה. שתהיה קרה. רשמית. והוא
המשיך וסיפר לה כמה שהוא רציני, ואוהב אותה, שהוא גם מוכן
להתחתן, זאת אומרת הוא רוצה להתחתן. הוא אמר לה שמעולם לא אהב
אישה כמו שהוא אוהב אותה עכשיו.
"ברצינות? אתה רוצה שנתחתן?"
"אני רוצה. רוצה אותך לנצח, רוצה שנתחתן."
"הו חנוך."
"הו אינגה."
"אבל חנוך, אנחנו נחפזים."
"לא אכפת לי אינגה, לבי אומר לי."
"ומה עם אימא שלך? אבא שלך? המשפחה, מה איתם?"
"מה? מה איתם? הם ישמחו בשבילנו."
"אבל חנוך אני איני יהודייה, אני נוצרייה! לא סתם נוצרייה,
נוצרייה גרמנייה, גרמנייה כשרה. וזה רק מצד האימא, אבא שלי
פלסטיני."
"לא, את לא רצינית."
"כן, חנוך, כן."
"פלסטיני?"
"כן, חנוך."
"נוצרייה?"
"כן, כן."
"גרמנייה..."
"כן. אבא שלי נסע לגרמניה בשביל לעבוד תקופה ולבסוף נשאר. כך
הם נפגשו, בעבודה. הם שחקנים, אימא ואבא. הם שיחקו יחד זוג,
והתאהבו באמת. אחר כך התחתנו, ואבא נשאר עם אימא בגרמניה ואני
נולדתי. המשפחה של אימא החרימה אותם, סבא ייעד לה את גרץ. היה
גרץ. וסבא שלי אהב אותו, ורצה אותו בשבילה. ולא אחד סביחי
סמיחי, אבא. אבל הדברים קורים, ולא כמו שתמיד רוצים, והיא
התחתנה עם סמיחי שלה. אבא שלי. התאהבה בו ממבט ראשון. וזהו.
אחר כך לא היה מה לעשות יותר. סבא וסבתא שלי, שהם חזק בקטע
הלאומני, התכחשו להם, נישלו אותה, נידו אותה מהמשפחה."
"מה את אומרת, חתיכת סיפור יש מאחוריך."
"כן, כן. ואבא שלי, מה אתה חושב, הוא שונא יהודים, שלא לדבר על
אימא שלי. היא בכלל מתוסבכת."
"כן, אני מבין, אני יודע איך זה, גם ההורים שלי שונאים את
ההורים שלך."
"אולי זה איזה פתח להידברות. המכנה המשותף. אומרים שהקו בין
אהבה לשנאה דק."
"כן, הוא דק, אומרים, אולי אפילו דקיק."
"אולי תתגיירי", הוסיף חנוך. "לפחות נרצה צד אחד, יקבלו אותך
אצלנו למשפחה, אנחנו גם נגן עלייך. פלסטיני אחד זה לא
פונקציה."
"היי, מדובר פה באבא שלי, שאני אוהבת, ושהשכיב אותי לישון פעם,
בקטנותי. וחוץ מזה אימא, הו אימא, היא לא תשרוד את זה."
"מה הבעיה שלה?"
"אמרתי לך, היא מתוסבכת. היא בטיפול, ואני לא רוצה להקשות עליה
עוד יותר. גם ככה היא סובלת. חרדת נטישה, רגשות אשמה לאומיים,
אבא שהיא עדיין לא בטוחה אם הוא באותו שלב אבולוציוני שהיא
נמצאת בו, אבל אוהבת, אתה מבין, היא אוהבת אותו. היא חיה בתוך
קונפליקט אדיפאלי פוסט נאצי פרו פלסטיני. זו בעיה לא קטנה,
הקונפליקט הזה. אמרו לה, והיא אמרה לי. גם היא השכיבה אותי
לישון פעם, בקטנותי. וגם אותה אני אוהבת, מאוד. היא אימא'לה
שלי. סבא וסבתא לא היו לי. אני מכירה אותם רק מתמונות."
"וואו."
"כן כן."
"אז מה את עושה פה בעצם? בישראל?"
"או זה, תראה, אני מרגישה כל כך קרובה אליך, דברים השתנו,
אני... זה קשה."
"מה קשה? ספרי לי."
"כן, אני יודעת, אבל עוד לא, אני לא יכולה עדיין, אני פוחדת
לדבר איתך על זה כרגע. אבל אל תדאג, אנחנו נדבר, ואני אספר.
הכל אגלה לך. הכל תבין. בבוא הזמן. אל תכריח אותי, בבקשה, לא
עכשיו, זה עוד לא הזמן. אספר לך כשהתנאים יבשילו."
"בסדר, מתוקתי, שיבשילו קודם. אז מה נעשה?"
"אני לא יודעת, אם אתגייר אימא תרד לגמרי מהפסים, ואבא, הו
אבא."
"נו יאללה תתגיירי, מ'כפת לך, תעברי אלינו, אנחנו נבחרים,
עליונים, בואי, תהיי יהודייה גאה. ונרצה גם את אימא שלי, היא
תהיה מרוצה אם תתגיירי. אני חושב, אולי, שזה יספיק לה."
הם התחבקו, תינו אהבים, ועזבו את זה בצד בינתיים, מעדיפים
לישון על זה כמה לילות.
"לא משנה מה יקרה, אינגה שלי, חתונה או לא, אני אוהב אותך ואת
אוהבת אותי, ואת כאן איתי. וזה מה שחשוב, וכך זה יישאר, כלום
לא משנה כל עוד אנו יחד."
"הו חנוך, כן. כן, כן, כן."


יום של שיגרה.

חנוך לא עובד היום, לא מקליט או עורך או מה שלא יהיה. הוא שתה
קפה, הפריח עשן, והדליק עוד סיגריה. ייתכן שהוא עצבני. כן, די
נראה ככה. הוא הסתובב בסטודיו, צעד הלוך וחזור, בלי מטרה
מוגדרת. הוא מפוזר, מתחבט, דברים מטרידים את מנוחתו. מפריעים
לו.
מזכירתו טובת הלב צעדה אל תוך הסטודיו, הגישה לו כוס קפה. הוא
לא שם לב אליה, מוטרד. היא ראתה זאת, ורחמיה יצאו אליו. היא
הפשילה שמלתה הפרחונית עד מותניה, וניגשה אליו, שדיה חשופים,
התקרבה, שישים לב אליה, שיראה שהיא שם. בשבילו היא שם.
"חנוך", היא אמרה, "חנוך, אני כאן בשבילך, אני כאן."
הוא הסתובב אליה ותוגה הציפה אותו. הוא נמלא תשוקה למראיה,
התאהב בה אלף פעמים בו במקום. היא ראתה את זה. היא הבינה מה
עובר עליו, ומיד חיבקה אותו בחום. הם נשכבו על רצפת הסטודיו,
נוגעים זה בזו, מתלטפים, תאווה אחזה בהם, והם שכבו, בהתחלה
בעדנה, לאט, ואחר כך אקסטזה אחזה בהם, אגרסיוויות משכרת,
שמתרככת מאורגזמה לאורגזמה, עד ששניהם רפויים וגמורים.
ומגורים. אז היא קמה ופנתה אל חדר האמבטיה, התנקתה וחזרה לבושה
ורעננה ומחייכת. חנוך גם הוא התנקה.


4. קשר משפחתי - 1

איש אחד נכנס לסטודיו ואמר שהוא בא מגרמניה. הוא יבואן של
סרטים.
"אני יבואן, אבל גם משווק. כל הקולנועים האלו בסביבות אלנבי,
הם מציגים את הדברים שלי. גם החנויות, ולא רק באלנבי, רק
החנויות המובילות, כמובן."
יש לו דוגמיות בתיק. שעתיים וחצי או ארבע שעות. ובמחירי היכרות
מזעזעים. הם מביאים את זה עכשיו עד בית הלקוח, וללא תשלום
נוסף, הכי משתלם לעשות מנוי. הוא סיפר שיש לו תוכניות גדולות
בשביל הליין שלו כאן בארץ, הוא רוצה לפתוח מרכזים או משהו. הם
מקימים עכשיו סינמטק, פורנו איכותי. עלילתי, דקומנטרי,
ניסיוני, מתכוונים לתת במה ליוצרים צעירים, רק איכות. על זה
אנשיו לא מתפשרים. הוא ממש עכשיו הגיע מגרמניה, הרגע ירד
מהמטוס, בא להפיץ את דברו. לא בוחל בעבודה שחורה, עובד יד ביד
עם צוות ההסברה שלו, עובר מדלת לדלת, שיווק אגרסיווי אבל
דינמי, סימפתי כזה, סולידי. אינטראקטיווי. מין מיסיונר, אולי?
"רגע, רגע," עצר אותו חנוך. "אתה איזה סוג של מיסיונר."
"מיסיונר? לא, לא, מה פתאום, לא מיסיונר."
"אה, בסדר." חנוך נרגע.
"אבל אין לנו וידאו."
"נו, לא נורא, אפשר גם לעשות מתנה, או לראות בבית. זה יכול
להיות הפתעה שובבה שכזאת, לזוג צעיר אולי?"
"אני לא מכיר זוג צעיר. אבל, אולי, אולי בכל זאת אקח אחד, איזה
סוגים יש?"
"יש הכל, באמת שיש ה-כל."
"וכמה זה עולה?"
"עולה? מה פתאום. זה לא למכירה. את זה הבאתי."
"הבאת? מה זאת אומרת הבאת? למה דווקא לפה?"
נכנסה אינגה. מכיוון שהיתה בשירותים כשהאיש הגיע, אז הוא נכנס
בעצמו למשרד, ראה שאין אף אחד, אמר איזה שני "יוהו, סליחה",
וכשלא באה תשובה נכנס אל הסטודיו.
לבסוף אינגה יצאה מהשירותים, סידרה סידור אחרון את בגדיה,
וניגשה לראות מיהו האיש הזה, שנכנס כך ללא רשותה, ומדבר עכשיו
עם חנוך.
מיד כשהתקרבה היא פתאום קלטה מראה לא צפוי. היא פערה את עיניה
היפות, פתחה פה גדול וחשפה שיניים לבנות. אף טיפת ריח רע לא
יוצא לה משם, ההיפך, ריח נפלא יש לה, של מנטה. ואז היא אמרה
בהתרגשות: "אונרי? זה אתה אונרי? האם זה באמת אתה?"
האיש הסתכל עליה שנייה ואמר בהתרגשות גדולה אף הוא: "אינגה!"
"הו, אונרי."
"הו, אינגה."
חנוך עמד נבוך ביניהם. "אתם מכירים?"
אונרי ואינגה התחבקו בחום, אינגה על בהונותיה, אונרי עוצם את
עיניו חזק חזק, ומלא קמטים קטנים מופיעים לו מסביב.
אז שאל חנוך אותם שוב, אם הם כבר מכירים. אבל הם בשלהם,
מתחבקים. חנוך לא ידע מה לעשות עם השפתיים והידיים שלו. ודמעות
ירדו מעיניהם והתערבבו, יוצרות מפל קטן. אונרי הרים את אינגה
בזרועותיו החסונות, שמלתה מתנופפת באוויר, ושערה גם. היא בהתה
בו בעיניים כמהות, רטובות, נותנת לשערה ליפול אחורה, לגופה
לנוח בזרועותיו ולשמלתה להתנופף קלות. נעלה השמאלית נפלה לה
מהרגל. בלי ששם לב לכך תיקו של אונרי נשמט מידיו, מפנה מקום
לגופה של אינגה.
הוא נשא אותה אל הספות שבפינה.
חנוך המשיך לעמוד שם מבויש, עצבני, תזזיתי, חושב לעצמו שאם לא
יענו לו בפעם הבאה שישאל אותם משהו, כשיפנה אליהם בכוונה
הטובה, אז יתרגז באמת, ואז, אז באמת הם יראו למה הוא מסוגל.
ככה להתעלם ממנו, להתנשק לידו, אחרי שהוא ואינגה - הרי הם
מעורבים רגשית, נפשית, לא כן? הלא כן? הוא שאל שוב ושוב וכמעט
בקול שאל. עכשיו התכוון לומר משהו, בקול רם, בחוזקה, בהחלטיות,
הוא יאמר את מה שיש לו לומר, והוא יאמר זאת באון, בעוז. הוא לא
פחדן ולא נרתע משטויות, מבוכה זה לא דבר שעובד עליו, לא מה
שיעמוד בדרכו. מבוכה, הא! הוא חשב לעצמו, הרבה יותר חזק אני
מזה, מאותן אי נעימויות ומבוכות שמגבילות אנשים מסוימים. לא.
לא אני. להירגע צריך, כן, קודם כול להירגע, זה לא ביג דיל.
שמור על קור רוח, ואחר כך פעל, והשג את מטרתך. שאל משהו כזה,
קז'ואל, נונשלאנטי, כמו ששואל אדם שמגיע לו ומין הראוי שישתתף
בשיחה, הוא לא מנודה, להיפך, הוא רצוי! מהר הוא חשב על שאלה,
פיו התכווץ קצת, ואז נפתח, והוא הוציא איזו הברה אחת והשתתק.
שוב ניסה לשאול אם הם מכירים. אפילו לא הצליח לסיים, ויצא לו
עקום, כמו איזו צווחה מתאפקת של ילד... ילד ממורמר, על שהבטיחו
לו משהו ולא קיימו. והוא רצה לצעוק, כמו גבר, אבל פשוט לא
הצליח להוציא את זה, לעזאזל. לחלוחית עמדה לו בעיניו.
אבל הם, למזלו, אפילו לא שמעו את ההברה הזאת שהוא הוציא, אם
באמת הוציא משהו. אולי הכל נראה לו. אולי בכלל לא יצא קול מפיו
והכל היה בעיני רוחו. עובדה שהם לא הסתובבו, לא התייחסו, ואולי
פשוט לא שמעו. אז מה יעשה אם כן, הרי הם ממש מתעלמים ממנו,
אולי אפילו צוחקים עליו. הוא יתעלם מהם, כן. שיקיימו להם את
פגישת המחזור המרגשת שלהם, הוא יחכה שתסתיים ההתרגשות הגדולה,
אחר כך גם יראה לאינגה כמה הוא עצוב ואיך פגעה בו. כן, אחר כך.
הם אפילו לא שמו לב שהוא עומד פה, ככה, עדיין, כמו טמבל. אבל
יש גם צד חיובי, הוא יכול עוד להימלט מההשפלה. פשוט שיתעלם מהם
כמו שהתכוון, שיעמיד פני אדיש, יחזור לעיסוקיו, מה הם מעניינים
אותו בכלל. הם צריכים לקרוא לו לשבת איתם, לרצות להכירו ולשמוע
מה שיש לו לומר. ולא הוא צריך להשתגע בקשר לזה. הוא פנה אל אחד
המכשירים שלו, מנסה להתרכז. אבל הם שם, יושבים על הספה ומדברים
בלהט שכזה, כל כך מתעלמים. הוא לא יכול להתחיל לעשות פה עכשיו
רעש, הם יחשבו שהוא עושה להם דווקא. מה גם שהוא לא מצליח
להתרכז, הוא כולו מבולבל, ראשו בעננים מחשבותיו רצות. הוא שכח
מה בכלל הוא רוצה מעצמו, מה רצה לעשות לעזאזל? הוא הרים את
ראשו והסתכל עליהם, ומיד הרכין אותו שוב, מקווה שהם לא שמו לב.
הוא ניגש לשירותים, בדרך עובר על פניהם, כשנכנס מבין שהוא לא
צריך כלום. דמותו הופיעה מולו פתאום במראה. הוא דיבר לעצמו.
אבל אז חשש ששומעים אותו, ומיד הוא התכווץ, התכופף טיפה והתחיל
ללחוש לעצמו, אבל מה רצה לומר לעצמו? הם שומעים אותי? הוא שאל.
ואכן, הוא שמע צחקוקים. הם מנסים להתל בו, מין תעלול, מההתחלה
היה כך. באחת הדם עלה לו לראש, הוא יצא בסערה מהשירותים,
מתכוון ללכת אליהם ולומר להם את דעתו על העניין הזה. והם
עדיין, כזאת חוצפה! מצחקקים! מיד הוא הידק את העניבה ויצא,
בסערה, ישר אליהם. אבל להפתעתו הוא גילה שהם כבר לא שם, ואין
צחקוקים ושום דבר, וגם הנעל שנפלה קודם, והתיק, אינם כבר.
עכשיו הוא שומע דיבורים מהמשרד. התקרב בעדינות לדלת, הניח עליה
את ראשו, מאזין. היא מראה לאיש את מקום עבודתה, אומרת לו פה זה
ופה זה, כאן אני עושה כך, ושם אחרת. הם מדברים עברית מהולה
בגרמנית, מדסקסים, כל מיני נושאים עולים, הוא אפילו שומע את
שמו עולה בשיחה! מי זה האיש הזה, הוא שאל את עצמו שוב ושוב, עד
שיותר אין לאן ללכת, אין מה לעשות, הוא לא מוכן לקבל את זה
עוד, ולא מעניין אותו שום דבר. כל המבוכה, הבולשיט, כל מה שהיה
בו קודם עובר, חולף תוך מאית שנייה. כן, כך זה לפעמים, לפעמים
יש מהפכים.
הוא ממש לא הבין איך הוא נכנס לזה בכלל, מה עבר עליו. איך הוא,
איש מוסד או שב"כ או משהו כזה, בכיר של המערכת, נתן לעצמו כך
לצאת משליטה. הוא סידר את עצמו עכשיו, התיישר, שוב יישר מה שיש
ליישר, ונכנס פנימה, למשרד.
"שלום", הוא אמר בהחלטיות. "אפשר לומר שלום, אינגה, את
יודעת."
היא באה אליו בצעדים בהולים, מבוישת. היא כמעט לא שמעה אותו.
היא התנצלה מאוד, והוסיפה מהר, "חנוך בוא, בוא, אני רוצה
שתכירו, אני רוצה שתכירו. זה אחי מגרמניה, אונרי."
"אני באמת מתנצל", אמר אונרי.
"אחיך?"
"כן."
"ולא התראתם שנים."
"שנה."
"אהה."
"מאז הסרט."
"איזה סרט?"
"אונרי הוא גם הבימאי שלי", היא אמרה בגאווה.
"בימאי? את שחקנית? איפה שיחקת, ממתי? איך לא אמרת אף פעם?
איפה את משחקת?"
"בכל מיני סרטים. מה, נכון, באמת לא סיפרתי לך, אבל עזוב את זה
עכשיו, זה לא משנה עכשיו, עוד נדבר על הכול."
"שלום. מה שלומך?" שאל חנוך את אונרי בנימוס.
"טוב, טוב, תודה. קצת מוזר עכשיו ההיכרות אחרי שאנו כבר
מכירים."
"כן, טוב."
"וואו", קראה אינגה בהפתעה גמורה. "מאיפה, ממתי?"
"מקודם", חנוך ענה לה, משתומם. "הוא הציע לי סרטים, בחינם."
"אהה כן, הה הה הה. אונרי לא רק משווק, הוא גם מביים, אתה
יודע. הרבה ז'אנרים."
"כן, יופי. איזה סרטים?"
"סרטי סטודנטים, לדוגמה."
"מה, אתה סטודנט?" שאל חנוך את אונרי בהתעניינות.
"בואו נשב, אני אעשה לנו תה", התערבה אינגה.
"כן כן, בואו. ניכנס פנימה?" אמר חנוך והושיט את ידו לעבר הדלת
כדי להראות בנימוס לאונרי את הדרך. אונרי הינהן וחייך והם
נכנסו. אינגה חייכה גם היא ופנתה אל המטבחון הקטן, כדי להכין
תה.
שניהם ישבו על הספות הרכות בשתיקה, בצבוצי חיוך עולים מדי פעם
על פני אחד מהם. אינגה באה עם התה והתיישבה איתם.
"תודה", הם אמרו בו בזמן.
"מאיפה אתה יודע עברית כל כך טוב?" שאל חנוך, ונשף על התה שלו
מדי פעם, בניסיון לקררו.
"אני חייב לדעת, בשביל המקצוע שלי."
"קולנוע?"
"כן."
"אתה עובד הרבה בארץ?"
"כן, די הרבה."
"מממ... ומה הסיפור עם הסטודנטים?"
"אני עושה להם סרטים."
"לסטודנטים?"
"כן, מה שנקרא התעשייה. אצלכם."
"תעשיית הקולנוע?"
"כן כן, בדיוק."
"אבל זה לא סטודנטים, אלו אנשים מבוגרים, זה המקצוע שלהם."
"נכון נכון, זו טעות שלי. השפה, אתה רואה, עוד לא למדתי לגמרי.
איך אומרים, עברית שפה קשה."
"אז לא הבנתי, מה תפקידך בתעשיית הקולנוע?"
"אני עושה את הסרטים."
"איזה סרטים?"
"הישראליים. את רובם. תשעים ושמונה אחוז אני עושה. אתה אוהב
סרטים ישראליים?"
"כן, די אוהב."
"יופי. אהבת את 'קרקס פלשתינה'?"
"כן."
"אה. יפה. ואת 'כיפור'?"
"קשה."
"זו האמנות שלי."
"ובאיזה סרט את השתתפת?" שאל חנוך את אינגה, בעיניים תמהות.
"בהרבה סרטים. אני תמיד מוכנה לעזור, אני אוהבת את זה,
הקולנוע... אה... אי יי יי, רק בקולנוע." והיא גילגלה את עניה
לאחור, הוזה בהקיץ, כמו נזכרת בכל חוויותיה מעולם האשליות
הנפלא.
"אינגה לא ממש משחקת, היא יותר עוזרת לי בהפקה, ומשמשת גם
נציבה, אבל, כן, בסרט האחרון היא גם שיחקה. נתתי לה תפקיד
קטן."
"אה, יפה. איזה סרט זה היה?"
"'חורף ורוד'. אתה בטח לא מכיר כי הוא עדיין לא הוקרן בישראל.
הוא אמור לצאת בקרוב. הולך מצוין בצרפת. מתים עלי שם."
אינגה הסמיקה, מתבוננת בהם בשקט, גאה ומאושרת. היא פשוט נתנה
לאונרי לגלות לחנוך את הדברים, וחנוך אכן גילה בה עוד צד שלא
הכיר עד עכשיו. והיא כה מוכשרת, מפורסמת ונחשקת.
אבל אז היא קמה, ובהתרגשות אמרה לכולם: "אולי נצא למסעדה
שלושתנו, מה אתם אומרים? חנוך, נסגור מוקדם היום ונצא, אה? אחר
כך נלך אולי לסרט, אולי של אונרי, מה אתה אומר?"
"אינגה רק רגע, אני, יש לי דבר חשוב איתך..." והוא התחיל לדבר
איתה בגרמנית. מביט לתוך עיניה, פניו רציניות, מביעות צער, הוא
ניסה לומר משהו וקשה לו, קשה לו לדבר, חנוך הרגיש את זה. הוא
השתתק והרכין את ראשו ואז התיישר שוב והסתכל על אינגה, פניו
חיוורים.
"אונרי אתה חיוור!" הפסיק אותו חנוך. "אינגה, תביאי לו כוס
מים. מסכן, מה קרה? אתה יכול לספר גם לי? בוא תירגע קודם."
"הו", אמר אונרי בקול שנשבר, והליט את פניו בידיו, פורץ בבכי.
"אוי, לא, זה בסדר, תבכה תבכה. אינגה, תביאי לו כוס מים, טוב?"
אמר חנוך ברכות, ואינגה, עצובה, לא הבינה מה פשר העניין, הלכה
והביאה.
אונרי השתלט על עצמו לבסוף והם ישבו ודיברו באופן בוגר. הוא
מבין שקורה הרבה בין חנוך לאינגה, והוא שמח בשבילם. הוא סיפר
להם, הפעם בעברית, מה קרה.
"ניסיתי למצוא אותך אינגה, חיפשתי בכל מקום ולא מצאתי אותך.
והנה עכשיו, כך במקרה, מאלוהים זה בא", הוא אמר, והצטלב. "קרה
אסון נוראי במשפחה", הוא המשיך בקול שבור. "כולם מתו. לא נשאר
אף אחד. רק אני ואת, אנחנו האחרונים, אינגה." אינגה פרצה בבכי
היסטרי, היא ממש איבדה שליטה, ממלמלת בגרמנית, אומרת הרבה "לא.
לא לא לא..." אונרי בכה גם הוא איתה, וגם חנוך בכה. והם שלושתם
מלאי צער ודמעות ממלמלים דברים מבולבלים, המומים, כואבים,
בגרמנית עברית ויידיש.

לראשונה בסיפורנו זה, הם יצאו את הסטודיו התת קרקעי, אל החוץ.
והגיעו עד גרמניה, הלכו להשתתף, ולעמוד ליד המצבה ולסדר
סידורים. חנוך תמך באינגה לכל אורך הדרך, והקשר ביניהם רק
התחזק. ולאחר זמן לא רב הם חזרו ארצה, הפעם בלי אונרי, רק חנוך
ואינגה, וניסו להתחיל את חייהם מחדש.


קשר משפחתי - 2

חנוך ואינגה יושבים על הספה הנוחה בסלון. הם שותים קפה, או תה,
בדירתו השכורה של חנוך, אשר נמצאת בתל אביב, ברחוב שקט וצפוני,
בקומה החמישית, ומשתרעת על כל הקומה, וכלול בה גם גג נפלא,
ג'קוזי, סלון גדול, חדרים נוחים, מיזוג, מטבח מאובזר וכו'.
הוויטרינה הגדולה פתוחה ואוויר נעים נכנס. אם מסתכלים אפשר
לראות קצת נוף תל אביבי, שמים, גגות מצופים עציצים. הם צופים
בטלוויזיה, רואים סרט. הוא כבר נגמר, ואינגה משחקת עם השלט
ומגיעה לסי-אן-אן והם רואים שקרה אסון נוראי בישראל. שניהם
נבהלים מאוד ומיד מעבירים לעוד תחנות להתעדכן יותר. חנוך נזכר
לפתע במשהו, בהלה תופסת אותו, והוא קופץ ממקומו ורץ אל
הטלפון.
"מה קרה? מה קרה?" שאלה אינגה בדאגה ובהלה, רצה אחריו, מנסה
להבין.
"ההורים שלי, ההורים שלי", הוא חזר ואמר. "הם אמורים להיות שם,
אבי אמר שהם הולכים, בדיוק, איפה שקרה ה... אסון..."
"אוי לא."
"כן."
הוא מחייג מספרים: סלולרי, בית, חברים, הוא לא מוצא אותם. וגם
החברים מודאגים מאוד. אחר כך, בלית ברירה הם חוזרים אל הספה,
אל הטלוויזה. בטלוויזיה מפרסמים כמה טלפונים שבהם אפשר לברר על
הנפגעים וחנוך מיד אומר לאינגה לזכור, והוא מצלצל, והוא מגלה
שהוריו אכן נמצאים בין הנפגעים.

כשחזרו הביתה, שתקו רוב הזמן. לא היה הרבה מה לומר, חנוך בכה
מדי פעם, בכי שקט, ואינגה תמכה בו במסירות, אבלה על אסונו. היא
אחזה בידיו, חיבקה אותו ונישקה אותו. היתה הלוויה, ושבעה,
ניחומים, וגם סידורים ותהליך דומה לזה שעברו בגרמניה כשמשפחתה
של אינגה נספתה. אחר כך, שוב ניסו להתחיל את חייהם מחדש.


5. על אף הכל.

הוויטרינה הגדולה שפונה אל הגג סגורה, ובמערכת מתנגן שיר. חנוך
ואינגה יושבים בסלון, הם לא יושבים שם סתם, זו לא איזו בטלה של
אחרי העבודה או משהו. הם עושים הכנות לחתונה שלהם, והם מאוד
מאוד שמחים בקשר לזה. העבר עבר, הם התגברו. חיים חדשים עומדים
בפתח.
הם מחכים לאורחים. אונרי, אח של אינגה, ובת זוגתו, צריכים
להגיע, הם באו לפני זמן מה לארץ, והם מתאכסנים לא רחוק מביתו
של חנוך. גם דודים של חנוך, וזוג נחמד שהיו חברים טובים של
הוריו צריכים לבוא. זו מין פגישה כזאת, שעושים לפני שמתחתנים
עם בני המשפחה. משום מה הרגישו שכך צריך לעשות. כך היו עושים
עם הוריהם אם היו חיים, ואולי, הם עושים זאת בשביל הוריהם,
בשביל לזכור אותם באותו רגע, כאילו שיהיו שם ממש, איתם. כמו
שכל הורים היו רוצים להיות, וכמו שהם רוצים היו אותם שם, את
הוריהם, גם.
האורחים עוד לא באו, וחנוך ואינגה יושבים ומחכים להם, מתחבקים
ומדברים, מאוהבים. שלמים עם עצמם, ויודעים שכלום, אם ינסה
לעמוד בדרכם לא יצלח.
לבסוף נשמע צלצול וזה היה הם, איכשהו יצא שכולם הגיעו ביחד,
נפגשו למטה ועשו היכרות כבר שם, והם עלו, והתכבדו ודיברו, כולם
מצאו חן בעיני כולם, והכל היה כל כך נפלא, הם צחקו ואכלו הרבה
ושתו ליטרים של יין אדום יבש משובח, ונהנו מאוד, ולא הפסיקו
לקשקש עד הלילה. כשנגמרה הפגישה הזאת, שנהפכה לחגיגה, החלו
לצאת האורחים אל הלילה החשוך, לעבר מכוניותיהם. הם בירכו ברכות
חמות ולא פוסקות את הזוג המיועד, וחנוך ואינגה אמרו שעוד ניפגש
וכמה טוב שבאתם היה נפלא, וגם הם ביקשו ברצינות, להיזהר בדרך,
ולנהוג בזהירות, משום שכולם שתו לא מעט.
חודשיים לאחר מכן הם התחתנו. ובאמת הכל היה יפה ומושלם. ולאחר
תשעה חודשים נולדה להם תינוקת. מדהימה. עברה עוד שנה והתינוקת
גדלה והיתה חמודה וחכמה, ואינגה שהיתה עכשיו אימא, רק יפתה,
מיום ליום. וחנוך שהיה עכשיו אבא התקדם, שגשג, והיה מאושר. והם
התמתנו, ונרגעו, ושלווה אפפה אותם. הם באמת הבינו את החיים
עכשיו. הם עברו אל פרבר נחמד בשרון, שהיה פעם מושב ירוק והפך
עכשיו לשכונת יוקרה שקטה עם שבילים יפים ועצים בצדדים, סביב
שדות, זה באמת היה פסטורלי מאוד. מה שכן, היתה בעיה אחת,
הפקקים. כי בכל זאת, חנוך היה צריך להגיע לעבודה, לסטודיו שלו
בתל אביב, שעכשיו עבדה בו מזכירה חדשה במקום אינגה, חמש פעמים
בשבוע, וכאמור הוא לא גר בתל אביב יותר, אז פעמיים ביום, חמש
פעמים בשבוע, בבוקר, ובערב, היה צריך לעמוד שעתיים בפקקים.
כשהיה נוסע סתם כך ולא בשעת העומס לאזור וזה היה לוקח לו עשרים
וחמש דקות היה משתגע הוא היה מתרגז עד אימה על כל השעות
המבוזבזות שהוא חייב לבלות בפקקים הקטע הזה ממש הרס אותו
לפעמים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נקרופיל!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/06 16:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צביק איינהורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה