אני בא כל בוקר לקחת את הקפה שלי משם.
בית קפה חמים מלא בריחות של חלב וקפה.
והיא מחייכת אליי מאחורי הדלפק, אני יודע שהיא מחייכת לכולם,
ושזאת בעצם העבודה שלה. אבל נראה לי שאליי היא מחייכת שונה.
זה התחיל מזה שהיא זכרה איך אני אוהב את הקפה שלי, והיא מקפידה
להכין לי אותו מייד כשאני נכנס, שואלת לשלומי ומחייכת את החיוך
הקטן שלה.

קלטתי אותה, איך שהיא מעקשת לא לאסוף את השער, למרות שחייבים,
שמה כמה סיכות קטנות בשער כאילו הוא אסוף. והשער שלה, כל כך
יפה, תמיד מבריק, כל כך הייתי רוצה לעבור את הדלפק כדי להריח
אותו.
פעם אחת באתי מספיק מוקדם ועוד לא היה שם ריח של קפה, רק את
הריח שלה... רך ועוטף...
יש בקרים שאני מגיע והיא לא שם, אני מדמיין אותה מתעוררת ליד
החבר שלה, מחבקת אותו, מגיע לה יותר מזה... החלטתי שיש לה חבר
מניאק, אחד כזה לא יודע מה יש לו, אני לא יודע למה, אולי זה
המבט שלה שמדבר אליי. מעט עצוב, כאילו מתנצל, משלים.

בוקר אחד נכנסתי והיא לא ראתה אותי, הייתה עסוקה מדי בלהכין
קפה ללקוח אחד עקשן. העיניים הכחולות הגדולות שלה בהו באוויר
במין מבט מיואש. ראיתי איך יוצא הפתק עם ההזמנה הקבועה שלי,
והיא מרימה אותו בתנועה אוטומטית, מסתכלת, מחייכת... ואז היא
הרימה את העיניים וחיפשה אותי, חייכתי אליה, והיא חייכה מין
חיוך מבויש כמו ילדה שתפסו אותה מדברת לעצמה.

אני כל כך רוצה להתקרב אליה, להחמיא לה על הקפה שהיא עושה כל
כך טוב, על העיניים המרגשות שלה, על השער היפה שלה ועל החיוך
הזה שמעסיק אותי כל היום.

אני מרגיש כמו נער מתבגר, שמאוהב במלכת הכיתה, היא רק שלי אבל
גם של כולם. אני רואה לפעמים בתור את הקבועים, רוצים רק את
הקפה שלה... אני עוד אחד מכולם, אחד ששותה קפה בכל בוקר.

הלוואי שהייתי פוגש אותה במקום אחר, בבר, או בקיוסק, בטח היה
לוקח לה רגע או שניים לזהות אותי, היא רגילה לראות אותי מהמותן
ומעלה, ואז הייתה מתפתחת שיחה נעימה כזאת, אולי הייתי מזמין
אותה למשקה או אולי למסטיק בזוקה, לא יודע... משהו... אולי
לקפה...

אני מת להגיד לה דברים, להכיר את הבחורה מאחורי האדים של הקפה.
בינתיים כל מה שאני מצליח להגיד לה זה: "קפה הפוך לקחת עם הרבה
קצף, ושיהיה רותח."