אני נזכר בנווד הנחשים שפגשתי ברישיקש היפה שנראית כעת רחוקה מרחק עשרים ושבע
שעות נסיעה ברכבת מכרכשת באיטיות בין שלל מחזות שנשתמרו כמו שהיו לפני אלפיים
שנה, באימה שאוחזת את כולם כששני נחשי הקוברה הענקיים שלו מגיחים מהסל לקול
חליל הזורנא המקושט שלו ומתרוממים לתנוחת ההכשה שלהם. התקשורת בינו לבינם
ריתקה אתי אליו פעמים רבות, עיניו הצהובות והמהפנטות מתכווצות לחיוך מזמין
ואני מתיישב. הוא שואל אותי בשפת סימנים איזה נחשים יש בארץ, ומה התכונות
שלהם, ואיך אנחנו מטפלים בהכשות ואם אנחנו יודעים על החלב. אני נאלץ להודות
בפניו שאני לא יודע כלום על נחשים.