בהתחלה שיש רק שמים ומים בלי נפש חיה מסביב
אתה החיה הטורפת ומסביב אין שום ציד.
הדלת נפתחת לעולם של שממה המחכה לבריאה.
הר בודד במידבר בלי גבולות, חוצן שנפל ליקום מנוגד.
חושך למעלה, שחור במרכז, רגלים משותקות מפחד לעתיד.
רק מחשבה בדמיון הרחוק מסוגלת לתת הבזק של ניצוץ.
אמירות שנאמרו, שמועות שהושמעו, הכל מתנפץ וקופא.
הידיעה לא משנה דבר במציאות שכבר קיימת, אחד בעולם.
מלמעלה לא רואים ישועה, מסקנה: השרדות.
החלטה שהתבררה כטעות? אולי, אולי הטעות בעבר? אולי,
את הרגע לא ניתן לשנות, את הרגע צריך לחיות.
בזמן שהלבן שחור, רק הזמן יהפוך את הכהה לבהיר.
ושוב מחשבה שעלתה על ניצוץ מנסה לזרוע אור, אך נכבית מהקור.
אחרי שאספת כמה ניצוצות, נדלקה לה שלהבת קטנה, חריץ של אור
שחודר מתחת לדלת.
לניצוץ שנוצר יש יכולת חימום, לא מספיק מול הקור והשחור.
וככל שמוצאים עוד ועוד ניצוצות כך גדלה השלהבת.
ומה שנותר לחכות עם הזמן, עד שבסוף תפרוץ השריפה והדלת תפתח
במלואה.
מי שאמר והזהיר וחיכה שתיפול יושב לו עכשיו מסונוור מהאור.