היא אף פעם לא נשארת יותר מעשר דקות. היא תמיד צריכה ללכת לאן
שהוא, להיות בתנועה. אולי אם היא הייתה נשארת קצת יותר אולי
היינו מספיקים לשכב או משהו בסגנון מהיר ולא מחייב, כי היא
בחורה שחייבת לזוז. חמש דקות כאן, חמש דקות שם וזהו, אמרו שהיא
ככה מגיל צעיר. כל הזמן עוברת, והיא לא מתמסרת בקלות. כל פעם
שהיא הגיעה הייתה נגיעה, ליטוף נעים על הלחי, נשיקה ומבט מפתה,
אבל זה כל מה שהיא יכולה להציע. פעם באמצע הלילה חלמתי שאני
לוקח מהאפוד לוחם שלי את החבל האישי ואני קושר אותה לעמוד
ומנסה לדבר איתה, אבל אז נגמר החלום בלי שידעתי מה יקרה אחרי
שכל זה יתבצע. החלום הזה ליווה אותי כמה שנים טובות, ואף פעם
אני לא מצליח לסיים אותו באיזה סוף טוב כמו באגדות. זה לא
הפריע לי בהתחלה, יותר נכון בחמש השנים הראשונות שהכרנו, אבל
בגיל 17, כשההורמונים התחילו לדבר החלום התחיל להופיע יותר,
והסוף שלו נהיה הרבה יותר מבוקש. כבר רציתי לשים ברחובות שלטים
של: "מבוקש" ולתת פרס כספי נאות לאדם שיוכל למצוא את סופו. זה
לא שפחדתי שהיא תלך בסוף, לאחר כי לכולם היא אמרה שהיא איתי
ואין לה אחר. אני שמחתי למרות שלא הבנתי אף פעם איך בדיוק היא
איתי, אם היא לא נמצאת כאן אף פעם. בכיתה יא' כשהכיתה התחילה
להתמלא בריח האביב, תקופת החיזורים החלה. כן, כן גם אצלנו בני
האדם. אני שנחשבתי לתפוס, הייתי חייב לשבת בצד ולשמוע את החברה
שלי מספרים כל יום ראשון על הסוף שבוע הסוער שהיה להם, ואני
כבר בן 18 ועוד בתול בין כל חבורת פרי ההרבעה האלה. ניסיתי
לדבר איתה על זה פעם אחת, אבל היא ממש מיהרה למרות שהיא מיד
הבינה למה אני מתכוון, ואמרה שכל דבר יגיע זמנו, חשבתי בהתחלה
שהיא צוחקת עלי, או שהיא סתם מפחדת להתקרב אלי יותר מדי. לקראת
סוף השנה, בין כל הבגרויות, ברחנו יום אחד מבי"ס לאחד המעיינות
הקרובים שני בנים ועוד כמה בנות, אסי ועופר באו עם החברות
שלהם, ואני באתי עם היד שלי. שחינו והשתגענו כמו חבורה של
ילדים שלא סיימו את הגן, פתאום אני מרגיש שמישהי תלויה עלי
מאחור. אני יכול להרגיש את החזה שלה נמרח עלי, היא מבקשת ממני
להמשיך לשחות ולעשות לה סיבוב. עוד לפני שהספקתי להביט לאחור
כדי לבדוק מי זאת, הרגשתי את השפתיים שלה על העורף שלי. עברה
בי צמרמורת בכל הגוף, ומרוב בהלה העפתי אותה מהגב שלי כמו טיל.
כשהבנתי שזאת הייתה מורן שנחשבה לנסיכה ששום בחור לא הצליח
להיכנס לליבה, שחיתי מהר אליה, קירבתי אותה לחיקי והתנצלתי.
אחזתי בה בחוזקה והבטנו אחד לשני בעיניים. היא קירבה את שפתיה
למצחי ונישקה אותי קלות, הרגשתי כל כך טוב ששכחתי מהכל,
מהשיעור שאני הולך להפסיד ומאיילת הממהרת, הכל נסגר סביבי
והעולם כאילו היה ממוקד ושייך רק לשנינו. עצמתי את העיניים
ונתתי לשפתיים לשתף איתה פעולה. החברה, מסתבר שכבר מזמן הלכו,
ונשארנו רק שנינו כאן, לטבוע בהורמונים אחד של השני. היא לחשה
לי שהיא חיכתה לי יותר מדי זמן, ועכשיו אין שום סיכוי שבעולם
שהיא תיתן לי ללכת. משכתי אותה החוצה מהמים ועד שהגענו למגבת
שלה שהייתה פרוסה כבר היינו בלי בגדי-ים.
שכבנו ככה ביחד עד שהשעון שלי החל לצפצף כדי להזכיר לי שאני
צריך לאסוף את איילת בדרך לשיעור מחשב. הרגשתי כמו זבל, אבל
ידעתי שזה יגיע, ובעצם היא לא באמת שלי ואנחנו לא באמת ביחד,
או שאני סתם מנסה למצוא הסבר הגיוני למה שעשינו כאן עכשיו.
הרמתי אותה ועזרתי לה להתלבש, היא נישקה אותי ואמרה לי שהיא
הסתירה כבר כמה שנים את הרגשות שלה כלפיי והיא חיכתה לרגע
המתאים בכדי להקדיש לי את הפעם הראשונה שלה. שתקנו כל הדרך
לבי"ס. היא החזיקה את היד שלי חזק ואמרה לי שזה בסדר, והיא לא
תגיד דבר וחצי דבר לאיילת. אני ידעתי שזה לא היה בסדר, למרות
שאין בינינו משהו מוגדר, אבל אני בכל אופן מרגיש קצת מחויב
כלפיה, ואני יודע שהיא לא הייתה עושה את זה לי. לשיעור מחשב
כבר לא נכנסתי, שכבתי על הדשא לבד ניסיתי לצייר את העולם יותר
טוב. איילת התקרבה בשקט מאחור בלי שאני ארגיש, והחלה לנשוף על
העורף שלי חשבתי שזו מורן אז ביקשתי ממנה ללכת, באמת שרציתי
להיות לבד לחשוב קצת על מה שקרה. "חיכיתי לך שתבוא לאסוף אותי
לשיעור מחשב...", לקח לי זמן לקלוט שזאת איילת ולא מורן.
"חכי", איילת לא הסתובבה, והמשיכה להתרחק בצעדים מהירים לעבר
הספרייה של בי"ס. קמתי והלכתי אחריה. בספריה כמו בכל ספריה,
אסור לצעוק ולהשתולל ומשום מה הספרנית גם נורא לא אוהבת שאנחנו
מסתובבים שם סתם ללא סיבה. איילת ישבה באחת הפינות המבודדות
ולקח לי זמן למצוא אותה. ידעתי שאני לא אוכל למצוא הסבר הגיוני
למה שנאמר שם כי אז היא תשאל על מורן ואז אני אכניס את עצמי
לבוץ יותר עמוק. ישבתי מולה ושתקתי, זאת הפעם הראשונה שאני
קולט עד כמה היא יפה, העיניים השיער הארוך והחלק שלה ואיזה
שפתיים. איילת הביטה בי בצורה שאני שונא, כשהיא מנסה לקרוא מה
עובר עלי היא נועצת בי מבט ואיך שהוא היא תמיד מגלה את האמת.
ניסיתי שלא להביט בה ולא לטבוע בכחול של העיניים שלה. "אתה
מנסה להסתיר ממני משהו?" היא ידעה, לא קשה לדעת שאני לא רוצה
לספר לה על הכל אבל לא רציתי שהיא תגלה את זה ככה. והנה זה בא
היא שוב פעם קמה ושוב פעם היא צריכה ללכת, "לאן עכשיו את
הולכת?, את לא מסוגלת להישאר איתי יותר מעשר דקות?", היא אפילו
לא הסתובבה לאחור פשוט המשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה. "איילת,
אני צריך לספר לך משהו...", איילת עצרה הסתובבה וראיתי שהיא
בוכה, אני לא בטוח אבל אני חושב שהיא כבר יודעת, "אני מצטער,
לא שלטתי בעצמי...", היא חזרה לשבת מולי והיא נראתה פתאום כל
כך שברירית ועדינה. ספרתי לה את הכל עם כל הכאב והקושי שהיה
כרוך בזה הייתי חייב שהיא תשמע את זה ממני ולא מהשמועות שבטח
יתחילו לרוץ. זאת הפעם הראשונה שהיא ישבה איתי במשך שעה שלמה
ובעצם גם כמעט הפעם האחרונה, חזרתי הביתה מדוכא ושבור ידעתי
שאין לי את מי להאשים אני אשם בכל בלי שום משתתפים. לא הגעתי
לבי"ס באותו שבוע, עד שבמוצ"ש איילת התקשרה אלי וביקשה שאני
אבוא לבי"ס כי היא מתגעגעת והיא עדיין אוהבת אז אני חייב לבוא.
באותו שבוע החלום הזה לא נתן לי להירדם ראיתי הפעם את הכל, איך
שאני קושר אותה והיא משתגעת ומחריבה את כל היקום בצעקות שאני
בוגד ומגעיל. קמתי נוטף זיעה, פחדתי לחזור לישון. בבוקר למחרת
נפגשתי איתה על הדשא בחוץ. "אתה נשאר כאן עד הערב או שאתה רוצה
לבוא אלי?", היא שאלה: "אני חושב להישאר כאן, אני אלך לאולם
להתאמן קצת מזמן לא הלכתי". ידעתי שאין היום אימון אבל לא
העזתי לבוא אליה אחרי הכל זאת תהיה קצת חוצפה להמשיך כאילו
כלום לא קרה. "אני רוצה להישאר איתך, אני אבוא גם להתאמן
איתך", אני לא יודע עם לשמוח או לצעוק שאני לא רוצה שהיא תבוא
אבל לא נראה שהיא כל כך שואלת אותי.
אחרי שיעור פיזיקה החלפנו בגדים והלכנו לרוץ קצת לפני, הגענו
לאולם מזיעים ועייפים, אני זרקתי לסל והיא סתם עשתה כל מיני
תרגילים עד שקלטתי פתאום שהיא קופצת עם חבל, הכדור פשוט עף לי
מהידיים, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לראות מה באמת יקרה בסוף
החלום. אחזתי אותה חזק, היא לא התנגדה התחלנו להוריד את הבגדים
אחד של השני ועשינו אהבה על הפרקט של האולם. למרות העייפות
שפקדה אותי אחרי כל זה ידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלי לשנים
הקרובות. לקחתי את החבל וקשרתי את שנינו לברזלים בצד. ראיתי את
העיניים שלה מאבדות את הצבע היפה שלהם ואת הגוף שלה מתחיל
להתחמם, הרגשתי את הכל מהרעידה הראשונה עד להרגשה שהכל מסביבי
מסתובב במעגלים. היא נצמדה אלי ולחשה לי שהיא אוהבת אותי...
ואז הכל התחיל להתמוטט רעש אדיר השתולל מחוץ לבועה שלנו עלינו
לא נפל שום דבר מסביב הכל נהרס. שחררתי את החבל ונתתי לה לזוז,
כוחות ההצלה שהגיעו למקום מהר קפצו עלינו ובדקו עם אנחנו בסדר,
היינו נראים בשוק נו טוב לא כל יום מתמוטט עליך אולם כדורסל
ונראה לי שהתגובה שלנו הייתה די בסדר. היא הביטה בי ושתקה
ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, חיבקתי אותה עד שהרגשתי שהיא פשוט
נשארה תלויה עלי ממש כמו מגבת על קולב במלתחה. התחלתי לצעוק
שיעזרו לה והיה לי נראה כאילו אף אחד לא שומע אותי, לקחו אותי
לצד וניסו לשכנע אותי שיהיה בסדר. אפילו מורן כבר הספיקה להגיע
למקום וגם היא ניסתה לנחם אותי, ידעתי שזה הסוף ואיילת יותר לא
תחזור אחרי ששחררתי אותה מהבלגאן שהיה לה בגוף.
הלכנו לבקר אותה פעם בחודש אני ומורן, התעקשתי שיקברו אותה
קרוב לעצים ולא באמצע בית הקברות כמו כל הזולות, כשהתגייסנו
לצבא והיא נשארה בת 18 קיבלתי בפעם הראשונה את החבל האישי לשים
באפוד. הייתי צריך להשתמש בו פעם ראשונה באמת כשקשרנו את אחד
החברה שנפצע בשטחים לאלונקה, לא הצלחתי לתפקד הכל חזר אלי
פתאום ממש כמו בפרסומות שחוזרות על עצמן כל הזמן. ידעתי שאם לא
נתפנה יחסלו אותנו, אז צעקתי להם שיסתלקו. הם עוד הצליחו לברוח
לפני שהחברה מהת'נזים הצליחו לתפוס אותי, הם קשרו אותי בחבל
האישי שלי לרכב וגררו אותי עד כיכר העיר שכם ושם הם תלו אותי
לעיניי כל העולם ואיילת. לפני שנכבה לי האור הספקתי עוד לראות
אותה בקהל מחפשת מקום טוב כדי לראות שאני מקבל את מה שהגיע לי
כבר מזמן, ורק כאן בעצם הבנתי למה הייתי צריך להתאמץ קצת יותר
בכדי לראות את סוף החלום. |