[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"טה טה טה טה טה טה, טה טהטה, טטטטטטט טה, טה, טה, טה". קולות
ירי מפוזמנות מפי ילדון קטן בן שנתיים ימים. מבט סתום, קשוח
משהו. ישיבת שבעה. כל הנפש החיה סביב, מכבדי המת, שמוטים
מאידך, אפרקדן על מזרוני רצפה, ירויים כאילו, איש לבית
אבותיו.
לאבי זכר צדיק לברכה, ר' יהודה עובדיה ז"ל. הייתה הנצחת שמו
בחייו. מעולם לא דרש הוא את כבודו, ובכל זאת ככל שברח או
התעלם, רדף אותו הכבוד. שבעת בניו ושלוש בנותיו קראו בבנם את
שמו. אך ככל שילדיו התנתקו מנטאלית, כלפי חוץ לפחות, מאיפיונים
גלותיים, ניסו לשבש את השם 'יהודה' לשם משודרג לאוזן. הגם שהשם
יהודה נשמע עברי סטרילי, ללא כל אסוציאציות של נדירות מוזרה,
שהרי השם נהגה חלק ויפה. אך בכל זאת. הראשונה הייתה הבת שקראה
לבכורה 'אריה'. איפה אריה מזכיר את יהודה? -ובכן 'גור אריה
יהודה', -ככתוב! להמשך נצפה השם המפורש 'יהודה'. ואז החלו חטאי
הצ'יקמוקים. מעין לכבד את האב, מחד. אך לעמוד בסטנדרטים של שם
יפיופי, מסדרת השמות הנקראים ברחוב הישראלי, מאידך. זאת תוך
שימת דגש על  מקוריות. ובכן השם 'יהודה' בדור החדש - הידרדר.
לא ברור, אגב, הקשר בין דור לדרדור, אם כלל ישנו, או שרק בנדמה
הוא. ובכלל, נניח שמקרי הוא. הרי לכם - אודי.  יהודה זה אודי.
יאללה יצא זכאי. נניח! אבל, מעתה החלו באים בני יהודה, ילד
לבית אבותיו. כבוד השם המשיך ל-אדי - נשמט לו וו' ובסגול,
מילא. אידו - לא. אין כזה דבר. מוגזם. ובכן יש! רק כותבים ב-ע'
ויש עידו. ממשיכים לנצח במקוריות המשולבת במתן הכבוד המפוקפק.
אידי. שוב הוגים ב-ע' והרי עידי (קמץ ל-ד'), ואז הגעתי לי
אנכי, ואני חובק בן ראשון בכור, בן זכר מצ'ופצ'ק כהלכה. מסונדק
על בירכי אבי, ואני אמור להרים כפפה ולתת שם. ואני, לא שחטאתי,
הבטחתי פשוט בעודני צעיר לקרוא בשם 'דני' לבני בכורי לכשאזכה.
והנה כי כן - זכיתי! והיכן פורעים שטר שכזה, כשמחויבים לשני
יקרים של ממש? האחד, אבי מולידי, שאני לו בן זקוניו. אחרון
לשלוש עשרה לידות. והשני חבר כיתה מארבע שנות תיכון, שנהרג
בתאונת צניחה. דני היה גבר שבכל הפאזות האפשריות מצאתי בו
תותח. מראה, יחס, אופי, מנהיגות וספורטיביות. אלמנטים רצופים
וצרופים לחבר נערץ. ובסופדי לו, לחבר היקר נדרתי להנציחו,
כמתפלל לקרוא בו ברך הנולד את קווי דמותו שלו - של דני. עליתי
בחטאי על עגלת השמות המידרדרת ונתתי שם אנין לתקופה דנן -
עידן. חצי ראשון מצדיע לאבי 'יהודה'. צ'יקמוק נסלח כאשר הוא בא
עוקב ל-עידי הקמצי דלעיל. על החצי השני של השם, כשאני לווה
להשענות את ה-ד', קיבלתי גם דן. יצאתי ניפרע. יצאתי צדיק.
וברוח התקופה (=העידן), ניצחתי. כי עידן היה איזכור של 'עידן
ועידנים' היינו נצח. ומעדן גם, כשבינקותו נשכתי במעדני לחייו
ובשריו, הנכפלים בכל קפל בשר. וגם עדינות. ובזה אני פוטר את
עצמי לפרש. הכל יש פה בשם הזה. רק נישאר לחבק ולנשק.
ובכן בנים בנות לבית יהודה עובדיה, הביאו לידות, כולם נכדים
כשרים ונחמדים, לשאת את ברכת סבם, שבריאות נפלה באחת לשיתוקו
בשטף דם, מאז שנים ארוכות שהוא שוכב ליצועו, נסעד על יד אשת
חיקו הנצחית - אמא שלי. ביקורים של עידן התינוקי לזרועותיו של
סבו עשו לו משהו מיוחד. ואני הולך במילים עדינות להסביר את
שממש קשה, אבל נכון. הילד הזה עשה לסבו זרמים. גרם לו להימרחות
אמיתית עד להתחרפנות כמעט. 'דנדן' היה מצחקק בגלי צחוק
מתוקצבים יפה עולים ויורדים. שאי אפשר היה להיות אדיש להן. הוא
היה מחבק וטופח על שכם והיה יוצר תחושה של רגעי עדנה יפים. הוא
רק יצא לו מאיתו וכבר השאיר טעם של עוד. ושוב עוד. אני וזוגתי
דאז, אימו, סימנו לעצמנו את 'קורטוב הזיקה' המיוחד של  הסבא
לילד הלזה, והקפדנו שוב עוד ועוד להביאו אליהם. וזה היה עושה
לו לסבו את היום. הגם שעם הזמן חשכו עיניו להתעוור, וגם אז,
ואפילו הכי, היה עושה לו הזאטוט לסבו - את היום.
"זעמה יג'ינה דנדן" -כל תרגום יחטא לעוצמת המובן. 'האם יבקרנו
דנדן'. הייתה זו שאלה שגורה מאד בפי אבי, כל אימת שחזר והתגעגע
להיות איתו, עם דנדן. וכל זה במובן של... האם נזכה ושוב נחווה
רגעי איכות, של ביקור נוסף, של הצאצא הלזה, הזאטוט המרנין...
ובלי עין הרע ובלי שאלביש לו 'כתונת פסים', הילד הזה עשה
זיכרון מעניין גם לאחי, שהרי לא ניתן היה להתעלם מזוהר
נוכחותו. ואני נזהר ובוחר מילים שיסבירו עוצמות של מיוחדות,
כשבעצם אני מפליל את עצמי במשוחדות שאין כמותה. שהרי אני אביו,
אוהבו ומולידו של זה המושווץ כדבעי. אבל לא. אני זכאי! יעידו
כל הסובבים דאז.
לפעמים, אני שולה מהכספת קסטה קטנה ובה שיחה עם עידן, כבר אז
הייתי ער למיוחדות שבו, עד כי היה הוא היחידי שדאגתי לתעד. שם
גם נקבתי בגילו בן השנתיים ושלושה חודשים. כל טוב יישמע בה
בקסטה. צחוק מתגלגל ומילים מוקרצות במקוריות נטולת מקור. טון
הקול מעיד את מיוחדותו של זה הילד. כשאני מוסיף את נעלם המראה
ושפת הגוף, אני מעלה עשרות מונים את שאלת המיוחדות המדוברת.
ואני חוטא כאילו, שהרי נחתום אני, הלש ומעיד על עיסתו...
הסב המדובר היה אבי, קדוש מעונה. קדוש במובן של תפילות ותהילים
ודפי גמרא. ומה לא! תבוא תגיד כזה קדוש וצדיק, שייפול יום אחד
ויתרסק למיטת חולי של  שיתוק חלקי. כאילו אומר לו גורלו - אתה
חצי ממך מת. ואת החצי השני אני מחייה. כדי שתצפה ותחוש את מותך
בחייך. והיה צפוי לי, כבנו שלו, לחשוב. שאם גורלות מונהגות
בידי שמיים, ושמיים קובעים ככה לכזה צדיק. אז עם צדק שכזה -
אני לא רוצה גן עדן, אם ישנו אי שמה. כפירה שלי, לא הייתה
במוחו של אבי המעונה, ולו לחלקיק של שנייה. נהפוכה! אבא שלי
התחזק באמונתו. רק השתפר בפיזיותרפיה, והצליח לדדות על הליכון
מאה צעדים, וכבר שימש את ההישג, לקום כל אשמורת בוקר אל בית
התפילה הקרוב, להתפלל במניין של פועלים. כל כך הידר במצווה,
שאנו בניו חישבנו שהנה הוא מבריא. או אז, באחד הבקרים כבה
האוטומט בחדר המדרגות. רגליו של אבי פיספסו לחשב את המדרגות.
וכאשר חשב שכבר סיים לרדת, הושיט רגל למישור ו-התהפך. שוב הפך
שבר כלי. פרקי עצמותיו החלשים נשברו. אבי עמד מלכת. מה זה עמד.
נשכב. מאז איני זוכר אותו עומד.
באחד המקרים התכופים בהן ניקרא אבי, לעיתים ניזעק, אל בית
החולים. בשל טיפול באברי חליו הפנימיים, כליות כבד וכו' היה
המצב קריטי מיוחד, משהו מסמן רע. למרות שכבר יצא הביתה ממקרים
קשים אחרים. בפעם הזו האשפוז היה קשה במיוחד. כאביו גרמו לו
כאבי עווית, שגרמו לצנרות האינפוזיות להינתק. או אז 'החכימו'
הרופאים לקשור את ידיו ורגליו של אבי למיטתו. אילו רק ידעתי
אני, שהאיש הזה סופר את שעותיו האחרונות בגסיסה, שעברה לדקות
ושניות. הדי שבמרומים - הוא גם עדי. הייתי מסיר את מוסרותיו.
שיהיה אבי חופשי! לא מאושר אולי, אבל חופשי למות חופשי, למות
בן חורין. ואבא שלי, קדוש המעונה ב-ע' הידיעה, נפח את נשמתו
כשהוא קשור כשבוי. וכאילו שהרופאים לא ידעו ששניותיו נמעטות
לו. והרי אבי עצמו ידע. כי שפוי היה וצלול. ברגעי סבלו
האחרונים סימן לאימי וגמגם לה את 'שמע ישראל' והיא חזרה אחריו
וקירטעה את הברות המילים ובכתה אותו. האימא החולה שלי, הייתה
כל כך חולה. ולמרות שנקרא לה דרור אמיתי מהסיעוד המרסק, בכתה
לו, לא פחות ואולי יותר, מכפי שביכתה שלושה ילדים רכים, שאיבדה
בגלות לוב.
הקדוש הזה, הועלה לקבורה בהר הזיתים, בחלקת קדושים. ממש מול
שער הרחמים הסתום לצמיתות. כאילו אם פעם היו, אז היום אין עוד
'רחמים. עוד בחייו קנה אבי את חלקות הקדושה, לו ולזוגתו -
אימי. מחיר של בית. שישה כיווני חול במחיר של 4 כיווני אוויר.
והם שם, ישנים את מותם, כמו חיו יחד כל שנותם, איזה נצח מנצח.
הרך הקטן עידן, או כפי שהיה אבי קורא לו 'דנדן', הבין אולי,
שנחילי המון האדם, קהילת עלייה שלמה, חברים ומשפחה ענפה,
ההולכים אחרי סבו מספרים את מותו - כי איננו עוד.
יום הקבורה היה קשה ומתיש. וכשחזרנו מירושלים לבית אבי, הסדרנו
מזרונים וכריות בהיקף כל הסלון, להכיל את אימי, עשרת ילדיו ואת
אחיו ואחיותיו. היינו רבים. ולאחר ערב קשה, אף הוא של תפילות
ודרשות וניחומים, הגיע רגע השקט. מן שקט לחשוב, מה היה לנו ומה
הופך לזכר. מי היה האבא הזה, שגרר אחריו במותו המון הומה
ובוכה, אוטובוסים עמוסי אדם. אני זוכר, איך הבהרתי לי ברגעים
אלו, ככל שהיה אבי גדול ונחשב בעיני, הרי שביום הקבורה, נמלאו
תחושות אלו - בעוצמת המושג. כמה קדוש ומקובל אדם, שאינו יכול
להיווכח את עוצמת כבודו העלום לו, כי מת הוא.
חבקתי אותו את עידן. 'דנדן' הלזה. תינוק בן שנתיים, שלא קיבל
קרדיט כי יבין מה היה ומה קרה. גילו לא אפשר לו לילד, לחוות
מסבא שלו חוויות של ביחד, כמו חברותא וסיפורים ומשחקים. ככל
שאכן שיחק וצחק עימו, שר לו וחבק לו. ובכל זאת, היה עידן תינוק
רך כל כך.
כל אחד מהאבלים, העמיד לו עולם שלם, של חיי עבודה והתחייבויות.
כל מי שבימים כתיקונם, סבל מחוסר זמן. פועל יוצא של הצלחה.
ומצליחים במשפחה לא חסרו. וכל 'חסרי הזמן' הללו, בינותם אנכי,
מצאנו פתאום את כל הזמן שבעולם. שבעה ימים ושבעה לילות. והיינו
עודנו מעכלים כולנו את עניין המעמד, והימים הקרבים לנו, והיינו
כולם שקטים. שקט כל כך מתבקש לאחר הרעש הגדול. ובתוך כך ממש,
למרכז השקט הזה, למרכז החדר, שהיה מוקף יושבי אפרקדן אבלים,
מסובים, מוטלים בעיניים בוהות, למרכז החדר הזה, דידה בני
התינוק. ידע ללכת ולדבר בקרטועי הברות, היה לבוש ערום, בלתי
חיתול וגופית בד. נושא את דגל הרוח של אבי. דגל מחצלת קש קלה,
שהיה מנפנף בה, כדי להביא רוח אל פניו בימי יובש. דגל המחצלת
הייתה צפונה לה אל מתחת לבית השחי, ומקל הדגל היה מוטה לפנים.
כך כשהילד משמש ומדמה את המנפנף לכלי נשק. ותוך שהוא רציני
וקשוח, ללא מילים, במעמד בלתי ניתפש, ירה הוא אל כל המוטלים
שמה, את רצף סרט מכונת הירייה. וכשאזלו כל ה 'כדורים', הסב
עצמו על קשיחות פניו, וחזר לו לחדר ממנו הגיע. אפס. רגע של שקט
לאחרי, כאילו הצתה מאוחרת - של להבין את הקורה. ופתאום גלים של
צחוק על הסטנדאפ הסתום. הצגה יפה - אין ספק. אך לך תבין מניעים
וכוונות של עולל העלילה.

הכך ביטא הוא את כאבו על הפרידה שחווה? או את כעסו על המעמד
המוזר? בגיל שנתיים קשה, אם בכלל, לייחס לתינוק השפעות של סרטי
פשע ומלחמה שופעי יריות ממיתות. ומניין לו לזאטוט לשחק בשכזה
עניין?
דנדן כבר גבר. והוא בחור מצליח, יופיו המהמם נתמר לגובה, והוא
יודע מעט על הנגלל לעיל. עכשיו הוא יאכל את הסיפור הזה בכפית.
ממש כמו שאבי האכיל לו מחית גרבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום אני כותב
ספר טלפונים,
אפשר לקבל את
הטלפון שלך ?

(מתוך "משפטי
התחלה מקוריים"
כרך 19 מתוך 4)

תשאלו איך יכול
להיות 19 מתוך 4
?
אבל לא כתבתי מה
ארבע , לא חייב
להיות כרכים
יכול להיות מתוך
אוגדנים שכל
אוגדן מכיל 5
כרכים

(המסביר)


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/06 14:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה