אני לא יודע אם זה היה החלון הפתוח ומשב הרוח הקריר משהו,
שנכנס מבעד, 38 מעלות החום שהיו לי, זכר להתקררות שהיתה לי
יומיים לפני, או המעמד שבו נמצאתי, אותו רגע בדיוק, כשהסתכלתי
עליה, והרגשתי צמרמורת בכל הגוף. סוף סוף הבנתי מה זה אומר,
כשאומרים שהשערות סומרות, שיש לך עור של ברווז, או שאתה מחסיר
פעימה. עד אז רק דמיינתי את הסיטואציות האלה, את השערות
עומדות, מה זה לעזאזל עור של ברווז, ואיך בכלל אפשר להחסיר
פעימה? להחסיר אותה ממה?
הפעם קיבלתי תחושה אמיתית של התיאורים האלה. למשך כמה שניות
הרגשתי שהלב שלי הפסיק לפעום ופעם במהירות לסירוגין, שהיה לי
חם וקר באותו רגע, שעברו לי בראש סצינות מובחרות מתוך החלומות
הכי ורודים שלי והסיוטים הכי נוראים שלי בו זמנית, שכל הדברים
החשובים בחיים שלי נראו כל כך שוליים וזניחים אל מול הרגע הזה,
שעמד להיות אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי, שאני לא ארצה
לשכוח, או אחד הרגעים שאני ארצה לסגור בתוך קופסה מברזל, עם
מנעול עבה מפלטיניום, ולזרוק את המפתח למעמקי האוקיינוס הכי
עמוק בעולם, בתקווה שייבלע ע"י אחד הכרישים, ולא יימצא לעולם.
ברגע הזה עמדתי לחצות את הקו, ולא להביט לאחור. כמו בסצינה
מסרט הוליוודי שהגיבור רץ על גשר שעומד להישרף מאחוריו ולא
יוכל לחזור אחורה לעולם, משאיר את כל מה שיש לו שם, כך גם אני.
לא יכולתי להישאר במקום, הרגשתי שאני חייב להוציא את מה שיש לי
החוצה, לקחת את מערכת היחסים בינינו צעד אחד ענק קדימה, או
לקטוע אותה באיבה.
היא שכבה על המיטה לידי, אחרי עוד סשן מטורף של סקס (השפן של
אנרג'ייזר חילזון נכה לידה), שבפעם המי יודע כמה הבנתי סוף
סוף, איתה, מה ההבדל בין להזדיין לבין לעשות אהבה, כי עד אז,
"לעשות אהבה" נראה לי ביטוי מאוד פלצני ומופרז שקיים רק בסרטים
קיטשיים ובשירי אהבה מתקתקים לתאר תאוות בשרים נטו, קיום מצוות
פרו ורבו (רק בלי ה"רבו", בדרך כלל), או סיפוק ייצרים, ולא
יותר מזה.
איתה עשיתי אהבה. בהחלט. חד משמעית. איך אני יודע? אני לא
יודע. איך אתה יודע שאתה אוהב? אתה פשוט מרגיש את זה. ואני
הרגשתי את זה. הרגשתי שאני אוהב אותה, וחיכיתי לרגע המתאים
לומר לה את זה. הרגע הזה הגיע באותו רגע שהסתכלתי עליה, מחייכת
אלי, מזיעה, מלטפת לי את השיער, שוכבת ערומה לידי במיטה הזוגית
שבתוך הצימר שהשכרנו כדי לחגוג חודש מדהים ביחד.
לא האמנתי שאני אחד מאותם בחורים שסופרים ימים. עד אז חשבתי
שזה תפקיד הבחורות, לדאוג לציון תאריכים חשובים במהלך היחסים,
אבל למשך הזמן הזה התחלפנו בתפקידים. אני זה שספר, היא זו
ששכחה, או לא ייחסה לכך חשיבות יתרה.
הסתכלתי עליה במשך 2 דקות, חייכתי חיוך נבוך ולא יצאו לי
המילים מהפה. איך אומרים את זה? למה התעקשתי לא לראות את
הסרטים האלה בטענה שהם קיטשיים מדי בשבילי? שם בטוח הייתי מקבל
רעיונות איך לעשות את זה בצורה מקורית! עכשיו אני תקוע, והכל
תלוי בי.
"אני אוהב אותך..." מה, לומר את זה ככה? אולי הקדמה תהיה יותר
טובה במקרה הזה? או לגשת ישר לעניין? איך לומר את זה בכלל?
באיזה טון? לחייך? להיות רציני? להסתכל לה בעיניים צריך, בטוח.
ולמה הראש שלי מפוצץ באינספור מחשבות כשעברו פחות מ 2 דקות? מה
אני, בחורה??
תהיה גבר! תגיד את זה כמו גבר! אבל מה אם...? המממ... על זה לא
חשבתי... מה לגבי התשובה שלה? התגובה שלה? אם היא תגיד משהו
אחר מ "גם אני אוהבת אותך", אני יכול לקפל את הבגדים שהיו
זרוקים בכל פינה אפשרית, להכניס אותם לתיק, לרוקן את הג'קוזי
מהמים ובועות הסבון שהיו בו, לכבות את הקטורת ועשרות הנרות
הדולקים, וגם המוזיקה לא היתה נחוצה יותר.
לא "כנ"ל", לא "גם אני", לא "אני שמחה שאתה מרגיש ככה", לא
יתקבלו בברכה. רוצה את המשפט המלא, 4 מילים פשוטות שיעשו את
ההבדל בין בחור מאושר לשבר כלי, בין הרקיע השביעי למעמקי
השאול, בין האוורסט לים המלח.
ומה לגבי היסוס? היא צריכה לומר את זה בבטחון, אחרת זה לא
שווה! כל שניה שהיא מתעכבת עם התשובה שלה, זה כבר לא יהיה
אמיתי. אולי היא תגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע? אבל רגע, אולי
היא תהיה בהלם ראשוני וזה מה שיעכב אותה? איך אני אדע אם זה
הלם או היסוס? בעצם, היא אמורה כבר לדעת שאני אוהב אותה! היא
אמורה לזהות את זה! היא בחורה! יש לה אינסטינקטים, או מה שזה
לא יהיה שהן טוענות שיש להן... היא אמורה לחכות לזה, לצפות
למילים האלה מראש.
אם אני אצרף את השם שלה למשפט זה יהפוך אותו לחזק יותר, לא?
"אני אוהב אותך, מאיה" נשמע יותר חזק מסתם "אני אוהב אותך",
נכון? זה יהפוך את המשפט ליותר אישי, נראה לי... יאללה, הולכים
על זה, על החיים ועל המוות...
"אני אוהב אותך, מאיה"... נו! מה יהיה? תגיד את זה כבר! פאק,
המילים לא יוצאות לי, והיא כבר מתחילה לאבד את הסבלנות...
"טוב, אחד מהשניים: או שהיה לך ממש טוב, או שנהנית כמו שלא
נהנית בחיים שלך", היא אמרה לי וקרצה, "אבל תגיד משהו! אתה
מסתכל עלי עם עיני עגל כבר 2 דקות והביטחון שלי מתחיל לרדת. אם
תעבור עוד דק...", "מאיה", הייתי חייב להשחיל מילה כדי לעצור
אותה, "כן, שי?", ענתה לי בחיוך.
"אני...", נו, תגמור כבר, ראבאק! יופי, עכשיו יש לי יובש
בשפתיים...
"אתה...? אני יודעת. זה משחק הניחושים? אין בעיה, בוא נראה אם
אני אצליח לנחש מה אתה... אתה רעב?", נדנדתי בראש.
"אתה עייף? אתה רוצה לישון?"
"לא"
"אתה... אתה... המממ... מתקיל אותי, הא?... אתה... אני
יודעת!", הפנים שלי החווירו... מה אם היא תגיד את זה לפני???
אסור לה! אס... "אתה אוהב...", לאאאאא!!! "לשכב איתי?".
פפווווווו... זה היה קרוב. "כן, אבל זה לא מה שרציתי לומר
לך"...
"אז אתה מוכן לומר לי מה יש לך? אני יודעת שאתה רוצה לומר לי
משהו. יאללה, תוציא החוצה, אנחנו עוד צריכים ללכת לרכב על
סוסים עוד שעה, ואתה יודע שאני מתרגשת כי זאת הפעם הראשונה
שלי. אמרתי לך כבר כמה זמן אני מתה לרכב על סוסים, אני כבר לא
יכולה לחכות"... וואלה, שכחתי מזה לגמרי! לפתוח את זה עכשיו?
טוב, יאללה, אם לא עכשיו לעולם לא!
הסתכלתי עליה שוב, עצמתי את העיניים לשניה וחצי, מדמיין את
התסריט המושלם של הסרט שאני נמצא בתוכו באותו רגע. לפחות
בדמיון שלי אני הבמאי. במציאות הבמאי הוא אלוהים ואני לא יודע
איזה תסריט הוא נתן לה ביד. פקחתי אותן, לקחתי נשימה ארוכה
וחייכתי. עמדתי על קצה הגשר והתכוננתי לקפוץ. הידיים שלי היו
פרושות לצדדים והאצבעות של הרגליים היו באוויר, לקחתי תנופה
ו...
"אני אוהב אותך, מאיה". זהו, יצא החוצה... הרגשתי אבן ענקית
שירדה לי מהלב (מה היא עשתה שם בכלל?) והוקל לי, באותה שניה
שזה יצא החוצה. השניות שאחרי זה היו מורטות עצבים. בתשובה שלה
תלוי הכל, היא יכולה לחרוץ גורלות עכשיו.
עכשיו תורה היה לשתוק ולהסתכל עלי במבט המום. לזכותה ייאמר
שהיא לא נתנה לי לחכות יותר מדי...
היא התקרבה אלי, עצמה את העיניים ונישקה אותי, נשיקה שריגשה
אותי אפילו יותר מהנשיקה הראשונה שלנו, לפני חודש. מעולם לא
התרגשתי כל כך מנשיקה.
במשך כמה דקות היא לא הפסיקה לנשק אותי, לא מעבר לזה, ולא מעבר
לשפתיים. לא בצוואר, לא באוזן, לא במצח, בלחי, בחזה או למטה
מזה. רק בשפתיים, בעוצמה, בלהט ובתשוקה שלא הכרתי לפני זה
מעולם. דקות של הנשיקה הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. הרגשתי הכי
מדהים בעולם. הרגשתי בפעם הראשונה בחיים מה זה באמת להיות
מאושר.
כשהיא סיימה לנשק אותי הסתכלנו אחד על השני וחייכנו...
לא הייתי מוכן לזה, חיפשתי תשובה, רציתי את זה במילים, אבל
כנראה שרציתי רק להרגיש את ההרגשה שהרגשתי באותו רגע שסיימנו
להתנשק. אפילו המילים הכי יפות בעולם לא היו גורמות לי להרגיש
ככה...
הסתכלתי על השעון והבנתי, שהתנשקנו כמעט שעתיים...
"כנראה שכבר לא נרכב היום, הא?", אמרה לי בחצי צחוק חצי חיוך.