"אייל, אתה לא תאמין! היתה תאונה ו..."
הייתי בהלם, בפעם הראשונה באמת בחיים. אחותו, שהיא אחת הידידות
הטובות שלי, התקשרה אלי בערב חמישי. לא אשכח את הערב הזה, הערב
שבו הכל השתנה וחיי לא חזרו להיות כקודם.
טוב, אולי לפני זה, אני אספר לכם את הרקע, שתבינו מי הוא היה
בשבילי. זהו סיפורו של איש ה"כמעט", כמו שרק אני מכיר ויודע
לספר. כל כך הרבה פעמים נתקלתי במקרה הזה אצלו, כמו באותו
מוצ"ש, לא מזמן...
"אחי! ראבאק! אתה לא מאמין! כמעט תפסתי 16 בטוטו! אם..."
"שניה, שניה, רגע, תן לי לכבות את המערכת, אני לא שומע אותך...
מה קורה בן אדם?"
"מה מה קורה אחי?", הוא צעק לי באוזן, "כמעט תפסתי 16 בטוטו!!!
הפועל פתח תקוה הזונות האלה קיבלו גול בתוספת זמן דקה לפני
שנגמר המשחק והפסידה, ושמתי X!!!"
כבר התרגלתי אליו, התרגלתי לסיפורים שלו. כל אחד אחר שהיה מספר
לי דבר כזה, זה היה מפתיע אותי ומשאיר אותי בשוק באותה נשימה,
הייתי בהתלהבות, הייתי בהתרגשות, הייתי תולש את השערה האחרונה
שלי אם היו קוראים לי עמנואל הלפרין, אבל במקרה שלו זה הזיז לי
בערך כמו האיחוד בעזרת השם (רק הוא יכול, הוא וצביקה) של
האחיות פיק. הזיז לי קצת, אבל לא בטירוף. ככה בדיוק אפשר לתאר
את ההרגשה שלי בעיצומה של אותה שיחת טלפון.
איך אני יכול להישאר כל כך אדיש לבן אדם שהיה רחוק 25 שניות
(לפי השעון של השופט) מ 20 מיליון שקל טבין ותפילין, 20 מיליון
עגול (טוב, פחות מס הכנסה זה יוצא 12,345,699.24 אבל זה היה
עגול, העיקר הכוונה), מזוודה מלאת כסף קש מאני מזומני, כמו
בסרטים, שיכלה לסדר אותו ואת המשפחה שלו (ואותי, אם הוא היה
זורק עצם, חברים או לא חברים?) למשך כל החיים, ובמקום זה הסתפק
בתחליף צנוע בדמות 2 משכורות ברוטו של מתדלק במועדפת או דמי
כיס חודשיים של ילד טוב רמת אביב ג'/פיתוח/כפר שמריהו, תשאלו?
איך עשיתי כדברי אביתר בנאי "בוא לא נעשה מזה סיפור גדול"?
שאלה טובה. יש גם תשובת "הכינותי מבעוד מועד" - "כמעט" זה השם
האמצעי שלו, כבר לא מתרגשים מדברים כאלה.
אפילו לראות שעה אחרי זה ב"משחק השבת" את הבעיטה הכל כך חלשה
של אסי דומב, שאפילו לא האמין שתעבור את קו השער, חומקת מבין
ידיו של השוער (שאם הייתי שם ילד בכיתה ב' שלא יודע מה זה
כדורגל הוא היה קולט אותו בלי בעיה) לא גרם למפלס האקסטזה שלי
לעלות. כוחו של הרגל.
את יאיר "כמעט" לוין אני מכיר מגיל אפס, ודומה ששום דבר לא
השתנה. הכמעט נשאר, הכמעט תמיד היה שם, תמיד ליווה אותו, רק
הזמנים, הפרצופים והסיטואציות התחלפו. "איש הכמעט", קראתי לו,
וכבר הגענו למצב שאנחנו צוחקים על זה, כי לבכות על זה היה
אכזרי מדי.
ב 20 שנה שאני מכיר אותו הספקתי לראות כל כך הרבה פעמים כמה בן
אדם יכול לגעת בתהילה כל כך קרוב, כפסע בינו לבין האושר, ועם
זאת להתרחק ממנה באותה מהירות ולחזור להיות כאחד האדם כאילו לא
קרה שום דבר משמעותי מאין כמוהו שניה וחצי לפני כן.
עוד בכיתה א', אני לא אשכח, זאת היתה הפעם הראשונה שהתחיל אצלו
סימפטום ה"כמעט". הוא ישב לידי וצייר ציור מדהים, יחסית לגילו,
למיכל, מלכת הכיתה, ולא היה יכול לחכות עד ההפסקה. הוא היה
חייב למסור לה אותו. הוא כמעט הצליח. המורה תפסה את הציור ביד
האחרונה לפני מיכל. הציור עבר 5 ידיים עד שהגיע אליה. אם היא
היתה רואה אותו, היא היתה נמסה לבטח. היא גם כמעט ראתה. המורה
לקחה אותו ומעולם לא החזירה לו את הציור. הוא הפסיק לצייר מאז,
וגם הפסיק לחזר אחרי מיכל.
בכיתה ה' הוא אסף את כולנו בחצר בית הספר בהפסקה, והראה לנו
תרגיל עם האופניים שהוא עבד עליו חודשים - הרמת גלגל עם יד
אחת, כשביד השניה הוא מנופף לנו לשלום. אני ראיתי את החזרה
הגנרלית. הוא ביצע את זה פשוט מושלם. יום למחרת, כולם, ובמיוחד
דקלה, שרצה להרשים אותה, ראו אותו עושה את התרגיל בצורה מעוררת
התפעלות. הוא קנה את עולמו, הוא היה מלך הבית ספר. כמעט. 10
מטר לפני סוף המגרש הוא עלה על אבן קטנה שאלוהים יודע מה היא
עשתה שם, התהפך, שבר רגל ופתח את הראש, 2 שניות לפני שהוא
הוריד את הגלגל למטה וסיים את התרגיל. יש לו צלקת עד היום, זכר
לאותו מקרה.
בכיתה ז' עברנו לבית ספר שהיה כבר במרחק נסיעה מהבית שלנו,
והיינו צריכים לתפוס את ההסעה על הבוקר. כל בוקר כמעט הוא כמעט
הגיע בזמן להסעה. רק כמעט. כמה שניות אחרי שהאוטובוס נסע כבר,
הוא הגיע לשם, מתנשף, ומסתכל על האוטובוס מתרחק ממנו ונעלם
לכביש הסמוך. למורים כבר נמאס מהאיחורים שלו, אבל למזלו, הוא
היה תלמיד מצטיין, תלמיד של תשיעיות קבוע. הוא מעולם לא ראה את
הציון 100 באף בוחן, מבחן או עבודה. כל דבר אצלו היה כליל
השלמות. כמעט. תמיד היתה לו טעות קטנה ושולית שהרסה לו את
הציון המושלם.
כל זה הוא כלום לעומת מה שקרה לו בנשף סיום בית הספר. הוא
הזמין לנשף את שמרית, ולמרות שרבים ניסו להזמין אותה לפניו,
כולל אני, רק לו היא הסכימה. היה לו קסם כזה שקשה היה לעמוד
בפניו. כמעט אף אחת לא הצליחה. באותו ערב הוא נראה כמו מיליון
דולר, והיא לא פחות. הם כמעט נבחרו למלך ומלכת בית הספר, אבל
קול אחד הפריד בינם לבין הזוכים, שלומי ואדווה. זה לא היה
הכמעט היחיד של יאיר באותו ערב.
בלילה, שעתיים יותר מאוחר, הוא שכב עם שמרית. הם שתו כמה טיפות
של אלכוהול יותר מדי, ודי נסחפו. הוא שכח לשים קונדום. הוא זכר
לגמור בחוץ. הוא גמר בחוץ. כמעט. בדיקת הריון חיובית שבוע אחרי
ניפצו לו את האשליות. היא היתה מסורתית ולא היתה מוכנה לשמוע
על הפלה. הם קראו לו יונתן.
4 שנים אחרי, הם עמדו להתחתן. הכל היה מוכן: האולם, הלהקה,
המוזמנים, הצלם, הדי ג'יי, גם החתן. גם הכלה. הם עמדו מתחת
לחופה, ורגע לפני ששבר את הכוס, רגע לפני הנשיקה, כמעט לפני
הטבעת על האצבע, היא אמרה לו "אני לא יכולה לעשות את זה איתך,
אני עוד לא מוכנה", וביטלה את כל העסק.
הוא היה שבור, היא לקחה לו הכל, כולל הילד. היא התחתנה שנתיים
אחרי, נשואה באושר היום, עם עוד שני ילדים.
בצבא היתה לו קריירה מזהירה. כמעט. הוא כמעט היה טייס, כמעט
היה חובל. כמעט היה בשייטת 13. הוא נפל במבדק האחרון של
הגיבוש. בסוף הוא היה לוחם בגולני. הוא רצה לצאת לקצונה. הוא
מאוד רצה לצאת לקצונה, והוא יצא. כמעט. לילה לפני היציאה
למבדקים הוא שבר שמירה בבסיס. הוא נרדם ונתפס על חם, נשפט
וקיבל 14 בפנים. הוא השתחרר מהצבא אחרי חודשיים.
אפשר לספר עוד הרבה דוגמאות וסיפורים עד אינסוף, אבל הבנתם את
הפואנטה. הבחור סבל מחוסר מזל משווע, כמו פרה שממלאת דלי בחלב
ובועטת בו, שניה לפני שהיא שמה את הטיפה האחרונה.
הוא כמעט היה אלוף הארץ ב 100 מטר, 0.01 שניות הפרידו בינו
לבין הזהב, הוא כמעט עבר תיאוריה ראשונה, אבל היו לו 5 טעויות,
הוא כמעט עבר טסט, אבל נכשל כשלא נתן זכות קדימה בפניה האחרונה
לפני הסוף, הוא כמעט התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת ת"א, 5
נקודות בפסיכומטרי חסרו לו לשם כך, אם היה לי שקל על כל כמעט
שלו, הייתי יכול לקנות לי וילה עם נוף לים, 4 כיווני אוויר ו 3
מפלסים. בעצם, במקרה שלו, גם חצי שקל היה מספיק.
בערב חמישי, לפני יומיים, אחותו התקשרה אלי בטירוף, וסיפרה לי
על מה שקרה לו. היתה לי הרגשה שיום אחד זה יגמר. תאונה קטלנית
בכביש החוף, 5 הרוגים משתי המכוניות. הוא היה היחיד שהיה חגור.
הוא היה בן 25.
הוא יצא מזה איכשהו. הוא מת, כמעט.