בראש הדהדו לו אותן מחשבות מלפני שנה וחצי. הרגשה של דז'ה וו
מטורף. אותן מחשבות בדיוק, רק ההקשר עכשיו היה שונה, ועכשיו יש
לו הרבה יותר מה להפסיד. עכשיו כבר מאוחר מדי, אי אפשר להחזיר
את הגלגל אחורה, אי אפשר לתקן, אי אפשר לשנות, אי אפשר לעשות
דברים אחרת.
מבחינתו, גם אי אפשר היה לחיות עם זה. הוא עשה את הטעות של
החיים שלו ושילם מחיר יקר. מחיר שעלה לו בסופו של דבר בחיים
שלו.
"אין לי מה להפסיד. גם ככה החיים שלי בזבל. גם ככה אף אחת לא
תהיה איתי כשאני ככה. ואם אף בחורה לא תהיה איתי אין טעם לחיים
שלי בכלל. בשביל זה אני חי, ועדיף למות אם אין לי את זה. שום
דבר אחר בחיים שלי לא שווה להרגשה הזאת, שלא תהיה לי לעולם.
זהו, אני הולך לעשות את זה. אמנם אני אסבול אבל התוצאה תהיה
שווה את זה, בעיקר לעצמי".
הוא החזיק ביד שלו מכתב שקיבל מקופת החולים שלו, אחרי בדיקת
איידס שגרתית שעבר שבועיים לפני. בכותרת היתה כתובה המילה
שבדרך כלל מתחברת לדברים טובים, כמו חשיבה, כמו תוצאות של
בדיקת הריון רצוי, כמו בקשת התקבלות לעבודה או לאוניברסיטה.
אבל "במבחן" הזה, רצוי מאוד לקבל שלילי, ולא התמזל מזלו. במבחן
הזה הוא קיבל "חיובי". הגרוע מכל קרה. הוא הפך לנשא HIV, או
בעברית "איידס".
במשך שבועיים הוא בקושי אכל, בקושי שתה. הוא לקח שבועיים מחלה
מהעבודה, כי הוא לא יכול היה בכלל לצאת החוצה. הוא חיכה
לתוצאות של הבדיקה במתח, ואי אפשר היה לדבר איתו בזמן הזה. הוא
לא היה עצמו. הוא לא ענה לטלפונים ונעלם מהשטח. עד כדי כך הוא
היה בחרדות, והיה לו על מה.
"אני חייבת אותך כאן ועכשיו!"
"טוב, אם את אומרת, אני איתך."
ולא סתם "איתה". נוגה היתה הבחורה הכי מדהימה בסצנת המסיבות של
איזור המרכז. אין יחצ"ן שלא הזמין אותה חינם למסיבה שלו, אין
ברמן שלא נתן לה משקאות כיד המלך, אין די ג'יי שלא הקדיש לה
לפחות שיר אחד בסט שלו, אין בעל מסיבה שלא פינק אותה. ידה היתה
בכל, אבל גם כל יד בה, תרתי משמע. הוא לא האמין שדווקא אותו
היא רצתה.
בעצם, למה לא להאמין? בחורות נפלו לרגליים שלו לכל מקום שהוא
הלך. מי שהכיר אותו לפני זה לא היה מאמין. כל לילה כמעט הוא
היה עם מישהי אחרת, והטירוף עלה לו לראש. יותר מדי לראש.
"לאן הולכים?"
היא תפסה לו את היד בחזקה וגררה אותו אחריה.
"יש פה סימטה מאחורי המועדון, לאף אחד אין כניסה אליה, אל
תדאג..."
היא פתחה את המנעול של הדלת עם המפתח שהיה לה, והם יצאו החוצה,
אל סימטה חשוכה. הקירות היו גבוהים והתאורה היתה עמומה. לאף
אחד לא היה סיכוי לדעת מה קורה שם, והדלת היתה נעולה שוב כך
שאף אחד גם לא היה יכול להיכנס באותה דלת. המפתח היה אצלה.
"רגע, חכי, נוגה..."
מאוחר מדי, היא כבר פתחה לו את המכנסיים וירדה לו כמו שבחיים
לו ירדו לו. הראש שלו היה בעולם אחר. בעולם הפנטזיות של גיל
15. גם הזין שלו היה בעולם אחר, העולם המציאותי, העולם
הדומיננטי מבחינתו באותו רגע. הוא רק רצה עוד ועוד ועוד...
היא עצרה לפתע.
"אני מרגישה שאתה אוטוטו עומד לגמור, הא? עכשיו תורי ליהנות",
אמרה והורידה את המכנסיים שלה.
הוא ראה אותה וראה את כל מה שחלם עליו. בחורה בסדר גודל כזה
הוא לא האמין שאפילו תסתכל עליו, אבל עכשיו הוא רחוק שתי שניות
וחצי מלזיין לה את הצורה, כמו שהוא תמיד פינטז. ועכשיו הפנטזיה
היתה ממשית. שתי שניות וחצי זה בדיוק הזמן שלקח לו להיכנס
מאחוריה כמה פעמים, כשבאמצע הראש שלו חזר מעולם המתים...
"אבל נוגה, אין לי קונדום עלי, אנחנו... חייבים... להפסיק...
עכש..."
"אל תפסיק אורן, שלא תעיז להפסיק! אתה גמור אצל כל הבנות אם
אתה לא ממשיך!"
והוא המשיך. הראש שלו, שהחזיק אותו בחיים כל כך הרבה שנים, מת,
ולקח אותו ביחד איתו. זה לא לקח הרבה זמן. חפוז קצר ומהיר
ובפחות מ 10 דקות הם כבר התלבשו וחזרו למועדון, לרקוד כאילו לא
קרה כלום.
רק למחרת זה היכה בו, מה שקרה לילה לפני. ועכשיו, אחרי שהחשש
שלו אומת עם תוצאות הבדיקה, הוא לא היה יכול לחיות יותר. רעש
של יריה הדהד בשכונה. אמא שלו חזרה מהעבודה ומצאה אותו בחדר.
הוא ביצע את הפשע בפחות מעשר דקות של שכרון חושים ועכשיו חתם
על גזר הדין של עצמו - מוות ביריה.
רק לפני שנה וחצי הוא היה אחד הבחורים הכי שקטים שיש. אי היה
אפשר בכלל להאמין עליו שהוא יהיה כזה בחור כמו שהוא עכשיו. גם
הוא לא האמין. אף אחת לא הסתכלה עליו מעולם. הוא תמיד היה ילד
שמן וכולם צחקו עליו. הוא לא הראה להם שהוא נפגע יותר מדי, הוא
פשוט היה שקט.
אבל בפנים התחוללה אצלו סערה, שהתעצמה עם כל עלבון, עם כל
מסיבה שאף אחת לא רקדה איתו, עם כל בחורה שהוא התחיל איתה
ודחתה אותו, עד שהוא לא היה יכול יותר לסבול. הוא היה חייב
לעשות משהו, הוא היה חייב לרדת במשקל ולהחזיר לו את הבטחון
העצמי שאבד לו לגמרי במשך השנים. בראש הדהדו לו כל הזמן
המחשבות.
"אין לי מה להפסיד. גם ככה החיים שלי בזבל. גם ככה אף אחת לא
תהיה איתי כשאני ככה. ואם אף בחורה לא תהיה איתי אין טעם לחיים
שלי בכלל. בשביל זה אני חי, ועדיף למות אם אין לי את זה. שום
דבר אחר בחיים שלי לא שווה להרגשה הזאת, שלא תהיה לי לעולם.
זהו, אני הולך לעשות את זה. אמנם אני אסבול אבל התוצאה תהיה
שווה את זה, בעיקר לעצמי".