"אין לי מילים... אני לא יודעת מה לומר לך, לא יודעת מה חשבתי
לעצמי בכלל, ולמה כעסתי עליך. עכשיו אני מבינה מה עצבן אותך,
לא יכולת פשוט לומר לי את זה?". יש בחור שלא היה רוצה לשמוע
מילים כאלה בסוף ויכוח עם החברה שלו? אני מכיר בחורים שזאת
פנטזיה רטובה בשבילם.
האמת שניסיתי, באמת ניסיתי, את כל הדרכים ניסיתי. מה לא?
להעלות את סף החימום שלי, להאריך את הפתיל, לקנות פיוז רזרבי
(מה לעשות, מרוקאי, זה בדם), להירגע יותר מהר אחרי שכבר
התעצבנתי (המדיטציות האלה באמת עוזרות), לבלוע את הכבוד
והגאווה ולבוא אליה ראשון, לנסות למצוא היגיון בויכוח ולהראות
לה, ללא הצלחה, גם את הצד שלי, שום דבר לא הלך.
מי לא עבר את זה? אין בחור בעולם שלא נקלע לויכוח עם החברה
שלו, וזה יכול להיות על כל דבר, הכי קטן בעולם: מ"למה אתה לובש
את החולצה הצהובה עם המכנסיים הכחולות?" (כמה פעמים אני צריך
להסביר לך שאני מתדלק?) עד "אתה יודע שלוקח לי זמן להתארגן, די
ללחוץ עלי!" (כשאנחנו כבר בחצי שעה איחור והיא התחילה להתארגן
שעה וחצי לפני) והפייבוריט שלי: "למה לא היית נחמד לחברה שלי?"
(כי בפעם האחרונה שהייתי נחמד אליה לא דיברת איתי יומיים מרוב
קנאה, שכחת?)
אין מנוס מזה, אי אפשר לצאת מזה, אי אפשר להתחמק מזה. זה שם.
אורב לך, מחכה לך מעבר לפינה. לא משנה כמה תהיו רגועים, לא
משנה כמה תשתקו, וגם אם תחליטו לעצמכם יום אחד "זהו! אני לא רב
איתה יותר! מהיום אני אהיה הכי נחמד בעולם!", אין, חבר'ה, לא
יעזור כלום. היא כבר תמצא משהו, וזה יכול להיות אפילו משהו
דמיוני, ולא יהיה לך איך להתגונן אפילו.
אני בכלל לא מדבר על העובדה שזה לא כוחות להתווכח עם בחורה. זה
כמו דוד נגד גוליית, רק שדוד בלי הרוגטקה שלו, גם אבנים אין
בנמצא, וגוליית לא משאיר אפילו את זווית העין פתוחה לפגיעה. מי
שרוצה לקבל בראש, תנסו היום בבית, ושיקום הבחור שניצח בחורה
בויכוח. למה זה לא כוחות? הסיבה מאוד פשוטה: לנו, הבחורים, יש
את הצורך למצוא היגיון בויכוח. לבחורות לא. אז סימפל אז ד'אט.

בחורה יכולה להתחיל ויכוח על כלום, להיכנס לך באמצע הדברים,
לענות לעצמה (תוך עליית טורים דרמטית ממשפט למשפט), להוציא
אותך לא בסדר ("זה שאתה צודק זה לא תירוץ!") ועוד להיפגע ולבקש
התנצלות, כי אם לא, "אתה לא אוהב אותי"... עכשיו תגידו אתם איך
אפשר לנצח דבר כזה.
אני גם בכלל לא נכנס לתירוצים של מחזור, השפעות הורמונליות,
חילופי עונות, לילות של ירח מלא, ליקויי חמה, גאות, שפל, אה,
כן, ו"למה אתה לא מבין אותי?". את גם מרוקנת עלי מחסניות שלמות
של M16 בצרורות וגם דואגת שיהיה לך עוד טיל לאו ורימון נ"ב
(נגד בחורים) ביד כגיבוי? אני לא מספיק מת בעינייך שאת עוד
טורחת לוודא הריגה?
עכשיו כשהזדהתם איתי, בנים, וסימנתן אותי כמטרה, בנות, אני
יכול לספר את הסיפור שלי...
זה היה בעיצומו של עוד אחד מהויכוחים הסתמיים הידועים שלי עם
הילה, החברה שלי לשעבר. עד כדי כך סתמיים, שאחרי 2 דקות של
ויכוח לא זכרתי בכלל על מה אנחנו מתווכחים, וגם כשהייתי שולף
את הקלף הסודי, שתמיד עובד, "את צודקת", זה לא היה עוזר.
אני זוכר את הרגע הזה במדוייק ולעולם לא אשכח אותו. כמו
שאדיסון לעולם לא ישכח (גם לא בעולם הבא) את הרגע בו הנורה שלו
דלקה בנסיון ה - 10,001, כמו ששארפ לעולם לא ישכח את הרגע בו
קלע את השלשה שלו עם הבאזר נגד ז'לגיריס, כמו ששחר ב' לעולם לא
ישכח את הרגע בו הבזיק במוחו הרעיון להקים את האתר "מקושרים".
ככה זה: כשאתה חושב או עושה דברים, פעם בכמה שנים, שיש בהם
נגיעות של גאונות לשמה, אתה לעולם לא תשכח אותם. ביום חורף
גשום של סוף דצמבר 2002 זה קרה. ב 24.12 ליתר דיוק, שעה
13:30.
והנה קרה הפלא: מאותו רגע שיישמתי את הרעיון שלי, הויכוחים
שלנו נקטעים באיבם, והיא זאת שבאה אלי עם בקשות סליחה והצעות
לפיצוי. ממש לא אותה בחורה שחצי שעה לפני טרקה את הדלת, נכנסה
לחדר שלה ולא יצאה ממנו, עם מבט שגרם לי לרצות להסגיר את עצמי
למשטרה ולבלות כמה ימים מאחורי סורג ובריח, שם אני לפחות אהיה
יותר בטוח.
איכות החיים שלי השתפרה פלאים כתוצאה מהרעיון הזה. כמה עצבים
נחסכים ממני כל פעם מחדש, איזה כיף זה שלא נכנסים לי באמצע
הדברים, ועוד יותר כיף שהיא זאת שבאה אלי ומנסה לפייס אותי,
אין על ההרגשה הזאת, שליש אורגזמה.
בנים, זה יעשה לכם רק טוב, מנסיון. בנות, אולי תתעצבנו על כך
שאני מגלה את הרעיון הזה לבנים, אבל אתן לא מצפות מאיתנו
להחזיק מלאי שלם של דגלים לבנים בבית ולהניף אותם כל פעם מחדש,
נכון? אם יש משהו שאנחנו שונאים זה להפסיד, במיוחד להפסיד
לכן.
בחיים לא הייתי מאמין שאני אצטרך לרדת לרמה כזאת, לא הייתי
מדמיין שזה מה שיעזור בסופו של דבר, שזה מה שיצליח. הייתי בשוק
כשזה קרה בפעם הראשונה. היא נכנסה לחדר ואני יצאתי מהבית לטייל
ולחשוב. שתדעו בנות, שהרבה תובנות מגיעות אלינו לראש במהלך
טיול רגלי עם עצמנו, אז שחררו אותנו מדי פעם, זה יעשה לכן רק
טוב, תאמינו לי.
המחשבה הספציפית הזאת עברה לי בראש לא פעם, אבל אף פעם לא
יישמתי אותה עד אותו רגע. פשוט ניסיתי כל מה שנכון והגיוני
לפני זה, וכשההגיוני לא עובד, אין לך ברירה אלא לעשות את המעשה
הכי לא הגיוני שיש. זה בדיוק מה שעשיתי.
אם ציפיתי שזה מה שיעבוד? אני אשקר אם אגיד שכן. הייתי עם הגב
לקיר, היה לי כדור אחד באקדח ויריתי יריה באפלה. מה שכן, גם
יריה באפלה פוגעת לפעמים בקורבן הפוטנציאלי בין העיניים, וזה
בדיוק מה שקרה. כשחזרתי הביתה, אמרתי לה רק 4 מילים, והלכתי
לחדר. זה הספיק, זה כל מה שהיה צריך. שתקתי חצי שעה, זה מה
שהיא היתה צריכה כדי לעכל, כדי להתעשת, כדי להבין, כדי לראות
הכל מול העיניים, ולבוא אלי לחדר, כאילו כמה שעות לפני זה היא
לא רצתה לזרוק עלי את האגרטל הזמין ביותר ליד שלה. הייתי בשוק.
אני עד היום בשוק כל פעם מחדש כשזה קורה.
אבל לא, אלה לא היו 4 המילים שאמרתי לה, היה עוד משהו מעבר
לזה, כמובן. אולי אחד הדברים הכי לא שגרתיים בעולם לעשות כדי
לצאת מויכוח עם היד על העליונה, אבל כשהמצב לא שגרתי, דרוש
פתרון לא שגרתי. נכון שזה דורש קצת עבודת הכנה, אבל הרבה יותר
כיף כשלא מפריעים לך להתבטא.
היום, בכל פעם שאני נקלע לויכוח עם החברה שלי, אני לא מתאמץ
יותר מדי, לא נכנס לויכוח (אני מדבר על הויכוחים הגדולים
והמשמעותיים, לא ויכוח על איזה תחנה בטלויזיה לראות), לא מושך
אותו שניה אחת מיותרת. כשאני מרגיש את מפלס העצבים שלי מתחיל
לעלות, אני פשוט אומר את המשפט הקבוע "אני יוצא להליכה וחוזר
עוד שעה בערך".
אני לא שוכח לקחת את התיק שלי לפני שאני יוצא, זה לא עובד בלי
זה. אחרי שעה בערך, המחשבות שלי מסודרות, פחות או יותר, אני
חוזר הביתה, אומר לה את 4 מילות הקסם ונותן לה להיות עם עצמה.
לוקחת לה בערך חצי שעה פלוס מינוס להתעשת ולבוא אלי, כולה
מרוגשת עם דמעות בעיניים, זה שווה כל רגע של השקעה, כל דקה.
תאמינו לי שניסיתי את כל הדרכים הקיימות, את מה שכתוב בספרים,
את מה שלא כתוב בספרים, כל רעיון שקיים ניסיתי. שום דבר לא
עובד טוב כמו הרעיון הזה, נסו ותהנו.
אז נכון שהיום חלק גדול ומשמעותי ביחסים שלנו עובר דרך
התכתבויות, אבל לפחות שם היא לא יכולה להתווכח איתי, היא לא
יכולה להיכנס לי באמצע הדברים ויש לי את השקט שלי להביע את
עצמי כמו שאני רוצה, כמו שתמיד רציתי. ההרגשה הזאת שווה כל דף
שתשקיעו בכתיבה עליו. עצוב? פאתטי? דפוק? ילדותי? לא נורמלי?
תגידו מה שתגידו: כשאתה ברומא תתנהג כמו רומאי, ועל אותו משקל,
כשאתה בבית משוגעים, רצוי שתלבש כותונת לבנה. זה בדיוק מה שאני
עושה: מתאים את עצמי לסביבה שאני נמצא בה...
דרך אגב, למי שלא הבין, 4 מילות הקסם הן "רק תקראי את זה". זה
מספיק, מנסיון...
ולאלה שלא מבינים עניין ("כן, אבל מה לכתוב?") אני אקדים תרופה
לשאלה ואומר - תכתבו מה שאתם רוצים לומר בויכוח, רק בכתב, זה
הכל. אתם תודו לי אחר כך. רוצים להמשיך בשיטות האולד פאשן
שמעולם לא עבדו לכם? BE MY GUEST... ורק בכיף שיהיה לכם :)