[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בחור חדש
/
אהבה מאונס

הוא הזמין אותה אליו הביתה, שעת ערב מאוחרת, יום שישי. ההורים
שלו נסעו באותו בוקר לטורקיה ל 3 ימים, והוא רצה לנצל את הבית
הריק שהיה לו. הם נפגשו בסך הכל פעם אחת, אחרי שהוא התחיל איתה
במסיבה ולקח את הטלפון שלה. לקח אותה לים, בפגישה הראשונה
שלהם. הם בקושי דיברו. היא לא ממש הכירה אותו, חוץ מזה שקוראים
לו דודי והוא גר בחיפה, ליד הים. הם כמעט שכבו בפעם הראשונה,
אבל הוא כבר היה צריך ללכת. צלצול הפלאפון קטע הכל. היא כבר
היתה בלי תחתונים, וכך גם הוא.
"איפה את?", הוא שאל את הבחורה מעבר לקו
"את רוצה שאני אבוא עכשיו? אני באמצע משהו...", היא לא ידעה מה
לעשות עם עצמה. להתלבש, או לא להתלבש, ומי זאת לעזאזל הבחורה
מעבר לקו? היא החליטה לא להתלבש, בתקווה שהוא יסיים את השיחה
וימשיך מאיפה שהם הפסיקו.
"טוב, אם אין ברירה, אין ברירה", הוא אמר בחיוך וניתק.
"מותק, אני חייב לזוז" הוא אמר לה, "אני מצטער, אבל יש לי
ידידה במצב חירום ואני חייב ללכת עכשיו...", היא לא ידעה מאיפה
זה פתאום בא לה, ולקחו לה כמה שניות למצוא את המילים... בכל
זאת, הם היו חצי ערומים במושב האחורי של האוטו שלו, כשמוזיקה
שקטה מתנגנת לה במערכת. רק הסוף היה חסר... "אז אולי...", היא
התחילה לומר והוא קטע אותה.
"50 שקל יספיקו לך למונית עד הבית?"
עכשיו היא אצלו, והיא ידעה בדיוק למה היא באה. פרחים לא חיכו
לה שם. גם לא יין. גם לא נרות. הוא גם לא היה לבוש, מעבר
לתחתוני בוקסר שחורות צמודות. ככה הוא קיבל את פניה. הוא לא
חיכה הרבה מהרגע שהיא נכנסה בדלת. הוא לקח לה את התיק הורוד
שלה, שם אותו על השולחן, והתחיל להפשיט אותה, והיא אותו.
"אני לא יכול שתישני כאן..."
היא שכבה לידו, ערומה. הוא בדיוק עישן את הסיגריה שאחרי, ואחרי
5 פעמים, גם לו נגמר הכוח. שלה נגמר כבר מזמן, אבל היא המשיכה
בגללו, לא רצתה לאכזב אותו. לא רצתה שהוא יחשוב שהיא לא מספיק
טובה.
"למה לא?", היא רק רצתה לישון לידו, להרגיש אותו לידה, להרגיש
את המגע של בחור שלא רק רוצה להשכיב אותה, אלא גם לכבד אותה
ולהעריך אותה.
"כי אני לא יכול לישון עם מישהי באותה מיטה, יש לי בעיה עם זה.
אני לא ישן טוב ככה, ומחר על הבוקר אני נוסע לטיול עם חברים,
אני חייב לישון טוב"
"אז אני יכולה לישון למטה, על הספה בסלון"
"מותק, פשוט לא, תביני. אני לא סתם אומר. יאללה, בואי, תתלבשי,
אני אלווה אותך לדלת"
היא לא שמעה ממנו מאז. כמו כל הבחורים שהיו לה בחיים. סיפור
שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. היא רק רצתה אהבה, שמישהו יוציא
אותה ממעגל ההרס, אבל היא תמיד משכה אליה רק את הבחורים האלה,
אלה שרוצים ממנה רק דבר אחד, והיא כבר לא האמינה שיש כבר
בחורים טובים בעולם הזה.
"אבא שלך לא כאן כדי לשמוע אותך! מה קרה, ילדה קטנה של אבא? אף
פעם לא היית עם גבר? אל תדאגי, זה ייגמר מהר, זה לא יכאב.
תפסיקי לזוז! אחחחח... איזה גוף יש לילדות האלה, הא?"
"כן... תחזיק אותה חזק, אני לא יכול ככה! היא זזה לי כל
הזמן!"
הסיוטים האלה לא נתנו לה מנוח. היא היתה רק בת 16, במקום הלא
נכון, בזמן הלא נכון. עם סכין צמודה לצוואר היא איבדה את
הבתולים שלה, את התמימות שלה, את החיים שלה. הם לא ריחמו עליה.
היא מעולם לא העיזה להתלונן, מי כבר יאמין לה? רק לשירה, החברה
הכי טובה שלה, היא סיפרה. אבל גם איתה היא איבדה קשר ממזמן.
עכשיו היא כבר בת 26. ב 10 השנים מאז היא לא עשתה הרבה עם
עצמה, חוץ מלמלצר באותו מקום כבר שנים. לא היה לה עתיד. לא היו
לה שאיפות מיוחדות. מהבית זרקו אותה עוד לפני שהיא היתה בת 18.
היא למדה להסתדר לבד מאז. גרה בדירת חדר וחצי בקריות, רחוק
רחוק מההורים שלה, שאיבדו איתה קשר. הם לא היו שם כשהיא הכי
היתה צריכה אותם, לא הגנו עליה מפניהם, והיא מעולם לא סלחה להם
על כך.
"אתה רוצה להזמין?", היא אמרה לבחור שישב ליד השולחן, מוכנה עם
העט והפנקס שלה.
"אני אזמין, אבל אני חייב לומר לך משהו לפני. אמרו לך פעם שאת
יפיפיה?"
היא חייכה לעצמה מבפנים... הנה עוד בחור שקונה אותה במשפטים
יפים. היו לה עשרות כאלה בחיים, והוא לא נראה שונה מהם. בחור
חתיך, בערך בגילה, חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטות. הוא ישב שם
לבד, והיא שירתה אותו.
"הממממ... תודה... אולי אתה בכל זאת רוצה להזמין?"
הוא סיים את הקפה, ניגש אליה ואמר: "אני לא מאמין שמצאתי אותך
כאן. לא ידעתי שיש כאן בחורות כל כך יפות. אם הייתי יודע, לא
הייתי שותה קפה בבית יותר". היא חייכה במבוכה.
"אני יכול להזמין אותך לארוחת ערב מחר? אני אשמח אם תגידי כן"
היא כבר ידעה לאן זה הולך, ידעה את כל התסריט בעל פה, כמו סרט
שרץ לה בראש שוב ושוב ושוב. היא כבר לא התנגדה, בדיוק כמו
בלילה ההוא, לפני 10 שנים. היא כבר השלימה עם זה. עם החיים
האלה.
היא אפילו שכחה לומר לו איך קוראים לה, וגם לא ידעה את השם
שלו.
הוא חיכה לה ליד החוף, במסעדה, ישב ליד שולחן עם נרות דולקים,
ורדים אדומים באגרטל ו 2 כוסות יין.
"כבר שנים לא ראיתי יופי כזה, את פשוט מדהימה", הוא קם, הוציא
ורד מהאגרטל ונתן לה אותו. נישק אותה בעדינות על הלחי, הזיז את
הכיסא אחורה ונתן לה לשבת מולו.
היא הרגישה מוזר. היא הסתכלה עליו ומשהו בו נראה לה מוזר. היא
הסתכלה מסביב וראתה שהם היחידים שם. חוץ משני כנרים שניגנו
לידם לא היה שם אף אחד מלבדם.
"לא הולך כל כך, למסעדה הזאת, הא?", היא אמרה וחייכה.
"דווקא הולך מאוד, פשוט החלטתי לא לפתוח אותה היום. שמתי שלט
שהמסעדה סגורה הערב לרגל שיפוצים".
"המסעדה שלך? למה שתסגור אותה?".
"רציתי להיות איתך לבד, רק איתך. רציתי שהערב הזה יהיה מיוחד,
רציתי להראות לך כמה את חשובה לי וכמה אני רוצה להיות איתך.
רציתי להראות לך כמה את מיוחדת בעיני"
אף פעם לא אמרו לה מילים כאלה. היא הרגישה צמרמורת ודמעה
התחילה לרדת לה.
"למה אתה עושה את כל זה בשבילי? אני יודעת מה יקרה אחרי זה.
למה שלא תלך ישר לתכלס? ישר למה שאתה רוצה? בוא, אני אתן לך את
מה שאתה רוצה!", היא התקרבה אליו ונישקה אותו בכוח, והוא נסוג,
ואמר לה: "שבי, זה לא מה שאני רוצה ממך".
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה, ועכשיו, כשהוא הגיע, כל מה
שאני רוצה זה להקדיש את כל החיים שלי בנסיון להשכיח ממך את 10
השנים האחרונות...", היא ניסתה לומר משהו, אבל הוא המשיך, "אני
רועי, הייתי החבר הראשון שלך בכיתה י'. שירה סיפרה לי מה קרה.
הכרחתי אותה לספר לי. אין לי מילים לומר לך עד כמה אני מצטער
שהיית צריכה לעבור את כל זה. לא אכפת לי איפה היית ומה עשית.
אני יודע מי את באמת. את הבחורה שהתאהבתי בה לפני יותר מ 10
שנים. איבדתי אותך פעם אחת, עדי, אני לא מתכוון לאבד אותך שוב
לעולם..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תגיד, אתה יכול
להחזיק פה רגע
את הקרש, אני רק
צריך לנסר..."


חבר של
טרומפלדור
לטרומפלדור


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/06 14:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בחור חדש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה