[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"ארבעה ילדים וכלב... " סוג של תפישת משפחתיות. ולמרות שכלבים
- זה לא אני, הרי שכאשר חושבים על הילדים ואופן גידולם לצד של
כלב טוב, קל מאד להזניח את המחשבה השוללת וללכת על זה. כלב
-היה יהיה. ינבח כשצריך ויבריח פגעים. ישעשע, ילווה ישמור.
ולרוב שיהיה חבר נאמן. שהרי להיות חבר נאמן זה JOB בפול טיים.
ומה נישאר?
הייתה זו אשמורת אפורה ורטובה של תחילת זריחה. כל כך מוקדם
בבוקר שאני והכלב היינו העדים היחידים למעמד המגוחך. עמדתי תחת
גשם שוטף, ערום כמעט, נושא בכל כוחי אל על את הכלב, גוש חייתי
רפוי, שהתאבד בטעות - בתליה.
לעניין כלבים, חיי כילד בפרובינציית העיר היו סיוט. אימי הייתה
קונה עוף חי - שיא של טריות. המוכר, בעל בית-קרקע שבחצרו לול
עופות ענק. החזיק בקדמת חצרו כלב ענק מימדים, שהיה נובח קשות.
אך שרשרת שקיבעה אותו לרדיוס מאויים אך מוגבל, הרגיעה את באי
פתחו. מתוך לול ענק וגועש בשר על ביציו, הייתה בוחרת עוף
כלבבה. כך היה מתחיל בבית אימי 'בישול עוף', מה שכיום מתחיל ב
- להניח סיר על האש. העוף היה עובר את שלב הגרדום שלו לנגד
עיני, עמדתי במרחק רב ממעמדו של השוחט ותמרנתי את בריחתי מן
העוף שפרפר את מותו. מידי פעם היה נזרק לכוון לא צפוי, נעצר
כאילו, ופתאום יורה את עצמו לכוון אחר. בשלבי פרפור סופיים
הייתי ניגש ומתקרב, מגיש רגל ימין עם גוו נטוי לאחור לוודא
הריגה, או אז התכופפת להרימו הביתה, מלוכלך בחול ודם,  למלאכת
המריטה. - מעשה שהבטיח מאימי עשרה גרוש, כוח קנייתם במושגי דאז
- שליש קרטיב. חלום של ממש, להתלקק על קרטיב! - צא וראה בכל
פריזר מצוי של היום, מארזי קרטיבים וילד עומד על כיסא כשכל
דילמת חייו לעניין קרטיב - היא לבחור צבע.
קטע הסיוט הנוגע לחווית הרכש הלזה, היה בתקיפתה של אימא שלי.
נראה היה שהכלב אמנם קשור, אך קצה השרשרת ניתק ובגד. הכלב תקף
את אימי וקרע נתח מבשרה בשוק רגלה. סרט נוטף דם, עם צ'קלקה של
אמבולנס, שבועות של בית חולים ושקע שנחתם לתמיד על גופה. אבי
למשל, שהיה יוצא השכם לתפילת בוקר במניין של פועלים, היה מצרף
לערכת התפילה אלת עץ, מה שבטוח.
לימים, בשרות צבאי סדיר, נקלעתי לשרת ביחידת צנחנים  בסירקין -
הכלבייה הצבאית. שלוחה של חטיבה 247. המותג נחשב שווה. אישית
הייתי רק אחראי חדר אוכל. שם  הכרתי את אחד החיילים שהחזיק כלב
רוטוויילר מאולף משלו. החייל היה תפור ומשוחזר בניתוחים
פלסטיים קשים. לשאלת אירוע הנכות, הסביר: 'עליתי על מוקש
כלב...' בפרטים הסתבר שהחייל, שביסודו היה חתיך ושווה, הוביל
את כלבו הנאמן לו בבלעדיות מושווצת, אל הווטרינר. עד שהאיש
מילא זריקה בתנועה הפגנתית וחשופה מול האור, נכנס הכלב לאמוק,
תוך שנייה איבד הכלב את אילופו ואת אלוהיו וקרע לגזרים את
אדונו, כשניסה למנוע ממנו לתקוף את המזריק, שבינתיים ברח.
מאז למדתי לשקול במושגי כדאיות את המשמעות של לגדל כלב. לכמה
תרומה ותמורה אפשר לצפות מול נזק אפשרי אחד, ודי באחד.
בית הילדים החדש שבניתי בכפר, הסמוך לעיר הגדולה, היה מבחינתי
נחלת אבות. מן תפישה אופטימאלית של בית סופי עם מכלול פתרונות
למשפחה המשופעת בארבעת ילדי, הקוטג', עם הצבעים הנכספים של
אדום ברעפים ובירוק של הדשא, הכיל בקליפת אגוז את כל שהיה חשוב
בגידולם של ילדי. חדר ניפרד לכל ילד וילדה. קומת מרתף רב
תכליתי ענק, וחצר גדולה מרווחת מפותחת ומגוננת כדבעי. להשלמת
התמונה הזו נקראתי שוב ושוב ומחדש, להתרצות ולהכניס לחיינו
כלב. נזהרתי להתנגד, על רקע הגיון בריא ומוראות רעות, עניין
הזהירות החזיק זמן מועט, שכן הייתי במיעוט! נמלאתי הבטחות
שמלאכת גידולו של הכלב יהיה נחלת הילדים בלבד. ואני לא אהיה,
חס ושלום, טרוד בענייני גידולו. מילה של ילדים קטנים שהתמכרו
לשידול. נדחקתי לרגעים של דחילו ורחימו להאמין, שכל הבית הזה
כשהוא נטול כלב, מיצר קוץ ממשי ב 'אלית' העשייה. חשתי שאני
הולך וקוטע נתח מנוף הילדות העתידי של ילדי, שאמור להיות יפה.
דומה היה, שכל הצלחת פרויקט הווילה צמודת הקרקע, אשר חלב ממני
זמן מאמץ וכספים, עמדה על שאלת גור כלב קטן.  
מרגע שאמרתי 'כן', המילה הכי קצרה מחד, אך כל כך טעונה בנסיבות
המתוארות, מאידך, לא עמדתי עוד בקצב האירועים. גור של כלב זאב
בלגי שחרחר וכנוע, לך תביא ותיקח ותבנה מלונה, ותחסן ותקנה
אוכל, אביזרים, ומה לא. פתאום הפכתי מנוי של עוד שלוחה
בסופרמרקט. ולצד כל הפרודוקטים העמסתי את צורכו של גור הכלב.
מצאתי עצמי עושה הכל, ממש הכל, חוץ, אולי, מאשר ללטף את הכלב.
הכלבלב בן הכלבה, היה ממרק שלוליות שתן עם תכני צואה סירחונית
בכל פינת חמדה בבית הזה. אם הייתי טורח לחכות שיתפנה, למלאכת
הניקיון, אחד הילדים, הלא הם אנשי השדולה להכנסת הכלב, הייתי
קובע כתמים למכביר, בקווי מפת אוסטרליה, על רצפות השיש הוורוד
והמבריק של הבית. או אז החלטתי, תחת עומס אדי הריח המחניק של
שפכי זרבוביתו של הזאטוט, להוציא את הכלבלב אל החצר. המלונה
נבנתה מצרוף מאולתר של משטחי בניין, וליתד מעוגנת היטב חיברתי
שרשרת כבדה אל צווארו, שהתעבה בקצב מהיר, וגרם לי כל העת לפתוח
את החגורה ולהניע את פין המתכת לחור המרחיב. פתאום כאילו,
עמדתי מול חיה, ממש בהמה. לא עוד גור זאטוטי, שמקבל בכניעה
סטירה או נזיפה על עשייה מסריחה. לולא הקשר המאד אישי במפגשים
התכופים שהיו בינינו, הייתי די פוחד להתקרב אליו.
עידן של סדר יום חדש, ניפתח לי. הקדמתי לקום בבוקר, על מנת
להספיק. יצאתי אל החצר ל 'עבודה הזרה'. תמיד היה עלי לפתוח את
שרשרת הברזל בנקודת העוגן, ולסלסל אותה בכיוון הפוך. שכן ארבעה
מטרים של שרשרת הפכו תוך סיבוביו סביב עצמו, לשרשרת של מטר
ומשהו. הפלונטר ששוחרר החזיר לכלב מחדש מרווח מחיה של רדיוס
גדול יותר להסתובב. חופש מה שקנה לו לשעות אחדות בלבד, עד שובי
לעת ערב מהעבודה. זה היה עניין מקדמי, למרות העמל, בזבוז הזמן
וההתלכלכות הכרוכה בו. בנוסף דאגתי להגיש לו את מנת יומו, ואז
בטקסיות מה לקחתי את חפירה. סמוך לכל חרבון של הכלב יצרתי
בורון קטן ואליו קברתי את המונומנט החרבוני, כל בוקר וכל ערב
נקראתי מחדש לכעשר עמדות שכאלו. אם לא הייתי עושה כן הייתי
מוצא את חצרי עוטה תוך שבועיים קרום חרבוני כל כך בלתי אפשרי.
הוסף לכך שלוליות גשם, ותבין את הברוך. אני זוכר את עצמי נתפש
לשאלה של איך והיאך נכנעתי לכל העניין הכל כך מיותר. איך
האמנתי להבטחות עוללי שעוללו לי זאת. וכמו תשובה לשאלה הדרמטית
הזו שמעתי כאילו, את צחוק הגורל המתגלגל בצליל הד באס . אכלת
אותה.
חבר ששמע את שם הגזע של הזאב המדובר, הבהיל וטען שאני מגדל
בביתי חיית בר טורפת למוות. הגענו אל מקומו של זאב בלגי בוגר,
שבע ימים ורוגז. בבית פלוני, שם ניבט אותו הכלב בדיוק, מעט
יותר גדול, אך ההבדל המשמעותי היה שהכלב הזה לא הכיר אותי.
וככזה רץ אלי באמוק עד שענפי העץ, שאל גזעו היה קשור הפילו שלל
פירות ועלים. או אז כשהשרשרת הייתה מתוחה, פתח מולי מתרס אימה,
וירה את צרורות נביחותיו. התמקדתי אל תוך פיו, אל החלל שנוצר
בין לסתותיו, ומתתי כמעט מול המחשבה על... כמה אני חסר לו בפה.
ריר הקציף את זוויות פיו למכביר. אני רק ניסיתי את שידעתי.
התכופפתי כאילו להרים אבן ועשיתי תנועה של יורה אבן. הצחקתי
אותו! החיה הזו נכנסה למשנה עוצמה גועשת שהגבירה את נביחותיה.
עכשיו כבר לא היה לי ספק עוד. נעשיתי חייב את חיי לשרשרת
העבותה ששמרה עלי ממנו. נראה, שכל מה שהחזיק את מחשבתי היה, מה
יהיה אותי בביתי שלי. הלכלב הזה פיללתי? חשבתי לי, שאולי אביא
את ילדי ואת זוגתי דאז, שיתרשמו מהסיבה לגלות שאני הולך לגזור
על החיה הטרויאנית המיתממת בתוך ביתי. נכנסתי לתחושה קשה מאד.
אני מגדל מפלצת! והיא תהרוג מישהו, ואני, כיודע וחושש לבאות,
אראה עצמי שותף להרג הזה. אימת הנביחה לבדה היה בה כדי לגרום
מוות, או  הלם לפחות. חזרתי הביתה טעון תחושות. משום מה אני
זוכר שהפנמתי אותם, אולי מפני שחככתי לביים מול בני הבית בריחה
כאילו, של הכלב. לבל אצטרך לדיון בנושא הגליה מוסדר של הכלב.
עניין, שיכול היה להסתיים בהגלייתי שלי אנוכי. הנה כי כן,
נכנסתי במו רגלי לנקודת אל-חזור אמיתית.
יום אחד העברתי את מלונת הכלב לעמדה חדשה, סמוך לקיר הגדר של
הבית. טופוגרפית חשוב לציין שהקיר, מלבד היותו מגדיר את זכויות
הנחלה, נשא את הפרש המפלסים של גבהי האדמה בין אדמתי שלי
הגבוהה, לבין אדמת השכן הנמוכה. הלכתי לי לישון את לילי. לילה
שהיה אמור להיות ככל לילה אחר, למעט מה שקרה את אחריתו. אשמורת
בוקר של גשם ניתך וזועף, עמוס רעשי רעם ועטור ברקי שמיים. מחדר
השינה הרחוק ביותר מעמדת הכלב, כשאני ישן ושוהה במצולות חלומי,
שמעתי את קולות הכלב רועשים וקשים בהתחלה, רעשים ההופכים
לחרחורים והם הולכים ונמעטים להם. עד לחרחור נשימתי של גסיסת
מוות.
תהרגו אותי אם אני מבין את שקרה. הנס הראשון היה בעיני איך
בכלל שמעתי את הרעשים הללו. אני היחידי מכל ששת בני הבית, כולל
הילדים אשר סמוכים בחלונם אל הכלב המחרחר את מותו. העניין השני
שהפתיע אותי לא פחות, היה, איך אני, שכל כך סבל מנוכחות הכלב,
איך אני בעצמי, עשיתי את שעשיתי. ערום, לבד תחתוני עלי, מצאתי
את עצמי יוצא אל הגשם. התמונה שנגלתה לא אפשרה לי תושייתי זמן
למחשבה נוספת. הכלב אשר בשובבות מה, עלה בקלות אל ראש הקיר
הקרוב, נפל ממנו אל הצד האחר, הנמוך מידי. לולא היה הכלב מסלסל
את מוסרותיו שנקצרו למידה של חבל תליה לא היה סיפורי בא לידי
ביטוי. הגעתי אל הצד השני האסוני של מטבע הקיר. שם היה הנדון
למוות מגול עצמי, מחרחר את מותו. לשנייה ולו להרף עיין של
חלוף, לא עברה  בראשי מחשבה לשקול את הקומבינה המלכותית. הנה
תשובה לזוגתי ולילדים מפי אלוהים חיים. הנה זה לעינכם - הכלב
מת! במו טיפשותו הוא עשה את זה לעצמו, ורק כדי לנחם אותם הייתי
מבטיח להביא להם גור חדש, חופר ויורק אותו לבור ומכסה את הפגר
המפלצתי. מבטיח גור'  ומקיים  אפס.
מחשבות שיפות לרגעי כתיבת הזיכרונות בלבד!  והרי ברגע אמיתי לא
היה להם מקום ולו מזערי במוחי. אלתרתי חבית ששכבה על צידה
וגלגלתי אותה את קיר החומה הגבוהה. עמדתי מתחת לכלב המת -אולי,
והרמתי אותו מעלה. פתאום שמעתי חרחורי החייאה, בתחילה קצרים
ההולכים ונעשים ארוכים יותר ויותר. צרידות הקולות נעשו יותר
ויותר טבעיים. בזמן שהגשתי את ימיני החופשית אל צווארו כדי
לשחרר אותו לנשום את חייו, חשבתי לי - הנה כי כן הכלב הזה חייב
לי את חייו. הייתי מבועת לחשוב כמה תעמוד לי הזכות הזו, כשאהיה
מולו כפי שעמדתי מול הבהמה הטורפת דאז, ידעתי שגם לו הייתה לו
'מילה' לכלב, הייתה זו 'מילה של כלב'!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כמה פעמים אני
צריך להסביר
לך:
מי טרזן - יו
ג'יין
"





חברה של טרזן
נתקלת בקשיים
קומיוניקטיביים


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/06 17:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה