והכול בלילה הזה, נראה כמו לא שייך
כמו אין דבר לאבד
אבל בכול זאת מפסידים משהו
מונית אחת, שתיקה קלה
ברדיו זמן שנקצב לפי שניות
מבקש להדליק סיגריה
ודרך השמשה, רואה גשם חזק
יורד
עד שאני לא יכול להבחין
מי כאן אמיתי
שדה תעופה, ומשפחות נוהרות
אני עומד לבד בצד
טיסה מפריז, לא זוכר את המספר
בגיל שלושים, הפסקנו לדמיין
שמשהו חדש יבוא במקרה
ילדים, עבודה
בשישי, הפסקנו ללכת לראות סרטים בכיכר
זה לא משנה לאן ניסע
הכול תמיד נעצר, רגע לפני
ורגע אחרי, זה חוזר אל ההתחלה
מביט בשומרים, ילדים קטנים רצים סביבי
את עוד מעט תגיעי
או שתחליטי להפתיע, ולהישאר שם עוד יום
זוכר איך צחקנו פעם
שחשבנו מה יקרה, שלא נוכל לחיות יותר
שנינו רצינו למות ליום אחד
בזמן שאחרים נאבקו, על מקום מושלם
אף פעם לא ידענו מה נכון באמת
לאן ללכת, ואיפה לשכוח
אני מביט בלוח הטיסות
מישהו, בוודאי עכשיו נהרג
מישהו אחר, מתאהב
ועל מי חשבת בפריז?
אני בתל אביב, בין משחק לוויכוח על קיומו של האושר
שמעתי שיש מקומות, שם אנשים לא מחפשים שום דבר חדש
להחזיק ביד
שבועות, בלי לשמוע קול שיגיד לך
שהכול יום אחד יסתדר
איך הצלחת?
אני שמעתי כול בוקר חדשות
אולי משהו יבוא
בגיל שלושים
אין זמן להשאיר מרווחים גדולים
לא נוכל לצמצם דבר
שדה התעופה מתרוקן ומתמלא כול שעה
הטיסה נוחתת, ואני שקוע בהרהורים על תבוסה
זוכר איך רצינו למות, לפחות ליום אחד
אמרת לי פעם, אל תבכה ואל תתחרט
בגיל שלושים, העיניים נעצמות מעצמן
כמו מבקשות אותנו, עד שלא יכולות יותר
פתאום את מופיעה, מזוודה אחת
לא ציפיתי לדבר אחר
ותמיד אנחנו מאבדים בכול זאת קצת