תמיד רציתי אח קטן.

כל יום, לפני השינה, הייתי יושב על הברכיים, מצמיד ידיים,
ומתפלל לישו, שיביא לי כבר אח קטן.
שאני אוכל לשחק איתו, וללמד אותו הכל. ואם מישהו יציק לו, אני
אוכל לשמור עליו.

בערך כשהייתי בן 6 וחצי, ישו שמע אותי סוף סוף.
ישו שלח לי אח קטן.

כל כך התרגשתי כשאמא ואבא סיפרו לי, שישר רצתי למעלה, והתפללתי
לישו תודה כל כך הרבה זמן, שהברכיים שלי נהיו אדומות. אחרי
בערך חודש, אבא הלכה לבית החולים, וחזרה עם תינוק. היא חזרה עם
אח שלי.

שיחקנו בחצר כל יום ביחד. אהבתי את אח שלי יותר מהכל. לימדתי
אותו איך לבנות ארמונות בחול, ואיך לטפס על העץ מאחורי הבית.
בבר מצווה שלי, הושבתי אותו על הברכיים, והייתי הכי גאה בעולם.
הוא היה הילד הכי יפה שראיתם. שיער ארוך בלונדיני וחלק, עיניים
גדולות וכחולות. עיניים סקרניות, עינים שואלות. הוא תמיד רצה
לדעת הכל. איך מכינים גלידה, למה השמיים כחולים ומתי הוא כבר
יהיה מספיק גדול כדי לחצות לבד את הכביש. ואני תמיד ידעתי את
התשובות להכל. כי הוא תמיד שאל שאלות קלות. אז הוא תמיד חשב
שאני הכי חכם בעולם. תמיד הייתי לוקח אותו לקולנוע וליריד. לא
הייתה שנה שפיספסנו את היריד. כשהוא התחיל ללמוד איתי באותו
בית ספר, הייתי הילד הכי מאושר בעולם. לא היה חסר לי כלום. כל
יום היינו מתעוררים ביחד, אוכלים ביחד ארוחת בוקר והולכים ביחד
לבית ספר. פעם שמעתי את אמא מספר לחברה שלה בטלפון שאנחנו ממש
כמו אחים תאומים.

אחים תאומים. אני אוהב את הרעיון הזה. לא צריך להראות אותו דבר
כדי להיות תאומים נכון?

כשהוא היה בן 10, הבריון של הכיתה שבר לו את האף. זאת הייתה
הפעם הראשונה שהוא חטף מכות ממישהו. אני הייתי אז בכיתה י'.
כשסוף סוך מצאתי את הילד הזה ברחוב, הוא כמעט השתין במכנסיים
מרוב פחד. באותו יום אחי הקטן אמר לי שכשהוא יגדל, הוא רוצה
להיות חכם כמוני, וחזק כמוני, ויפה כמוני. הייתי כל כך מאושר.

בערך כשהייתי בן 17, כאבי הראש התחילו. חודשיים אחר כך,
הרופאים אמרו שכבר מאוחר מדי. שזה כבר אבוד.
לא נשאר לי מה לעשות, חוץ מלהתפלל שוב לישו, שלא יקח ממני את
אחי הקטן. שיתן לי לקחת אותו ליריד גם השנה. אבל ישו כבר נתן
לי יותר מדי. ישו היה כבר עסוק בתפילות של אנשים אחרים שרוצים
אחים קטנים.

זה לא לקח יותר מדי זמן. ולא היה שם הרבה סבל. ככה זה עם סרטן
בגזע המוח. הגוף נכבה לאט לאט, ולא מרגישים כלום.

זה היה יום סוער. המון גשם, ורעמים וברקים. כל האדמה הייתה
בוץ. כל האנשים בשחור התקבצו ביחד מתחת למטריות שלהם, אבל הם
בכל זאת נרטבו.

הם נרטבו מדמעות. דמעות על ילד קטן, שכל החיים שלו עוד היו
לפניו.
היה מוזר להסתכל על הגופה השקטה הזאת מלמעלה. עם השיער היפהפה
הזה. היו כואב לראות את אמא ואבא שבורים ככה. את סבתא צועקת
לישו.

אבל הכי כאב לי לראות את אחי הקטן. בוכה, מסתכל על הקבר שלי,
ותוהה מי יענה לו על השאלות עכשיו.