האם אתם מסוגלים לשלוף מן הזיכרון רגעים שחוויתם בחייכם, בהם
מצאתם את עצמכם עושים משהו מבלי בדיוק להבין מה גרם לכם
לעשותו? או לחילופין, מאזינים לדברים שעל פניהם נראים חסרי
הגיון לחלוטין עד שאתם מבינים כי למעשה אתם אלה שאומרים אותם?
הבעיה במצבים כאלה היא לא הדאגה מה יהיו ההשלכות לכך בעתיד.
יתר על כן, השאלה כיצד הסביבה תגיב אליכם היא הפחותה שמבין
דאגותיכם. הבעיה האמיתית נעוצה בהכרה שלמרות מה שאתה בדרך כלל
מלמד את עצמך לחשוב - אתה ממש לא שולט על מה שיוצא לך מהפה.
ואם להסביר במונחים מדויקים יותר - שליטה על הדברים שאתה אומר
יכולה להיות משולה לנסיעה במהירות 250 קמ"ש בכביש שסופו אין
מוצא - ואתה אינך זה שאוחז בהגה. בעל כורחך אתה נכנע לדחף מוזר
שמשתלט עליך תוך שניות ולא משאיר לך ברירה אלא להשלים איתו
במרירות.
אם לא הצלחתם גם לאחר מאמצים להיזכר באף רגע כזה או אפילו דומה
לו במהלך חייכם - הרשו לי לברך אתכם. כנראה שאתם אנשים
נורמליים לחלוטין ובעלי בריאות נפשית תקינה לגמרי.
במקרה כזה, אין לי הרבה ברירה אלא להדגים לכם על מה אני מדברת.
אתם מבינים, כרגע חוויתי רגע כזה. מופלא וטרגי כאחד. הסתכלתי
לעדן בעיניים, ומבלי אפילו למצמץ אמרתי לה את המשפט הבא: "האמת
שיש חדש, עדן, נותרו לי רק עוד שלושה חודשים לחיות. מה אצלך?"