עוד בוקר, עוד כוס קפה.
קמה לבד, מקומטת יותר מכל השמיכות האלה שזרוקות עליה כאילו יש
ממי להסתיר משהו. נו? לא להתעצל! לא הכנסת לסדר היום שלך זמן
לבטלה במיטה לפני העבודה. כן. אוגרת קצת כוח, מעודדת גלגול כבד
שמאלה ומתאזנת על הרצפה. מקלחת פושרת. ציחצוח יסודי. הקפה
המושלם. פיתה עם גבינת לבנה, שוב הקפה- וקדימה, לאוטובוס של
6:48. ("שנה הבאה אני קונה טוסטוס". בסדר)
לנפנף לנהג את החופשי חודשי שלך מול הפרצוף העממי שלו. את לא
מתעסקת בכסף קטן, כמה שפחות כסף עליך, ככה פחות תבזבזי, הרי יש
לך כל כך הרבה בשביל מה לחסוך. הטוסטוס הזה, צריך משכנתא ממש.
תופסת מקום טוב בסוף- כמה שפחות זקנים עם מבטים מאשימים לקום
למענם. תוך שלוש תחנות האוטובוס מלא. בתחנה הרביעית גם המעבר
דחוס.
מרוב חולשה ועצב שנופל ומכה היא חושבת שכל שיניה הולכות לנשור
פתאום מתוך פיה הפעור והיא תהפוך לנוזל בבת אחת ותשפך אל
הריצפה. עצובה.