לרונן סוניס

אין צדק בעולם: כרמן נחשבת
לגיבורה רומנטית, כליל הקסם.
קראתי בספרו של מרימה.
מסקנתי: כרמן כלבה נתעבת.
תמכור את סבתה בשביל הכסף.
ודון חוסה, אומלל ומרומה,

סבל מספיק. ובנוסף, הספר
נגמר בסקירתו המלומדת
של הסופר על צועני ספרד,
סקירה מאוד נאה אשר חושפת
את טיב ההיקסמות המלוכדת
של אוהבי הדם והארד.

ולא מצאתי בה טיפת תשוקה,
לא אהבה כנה ועמוקה,
לא התמסרות שמחה. לא אאמין
שהאשה הזאת אוהבת מין.

וגוליבר נכתב כעין סטירה,
כספר שנזרק ביד נוקמת
לאנגליה דוממת בפרצוף.
אבל בן-רגע החברה הכתירה
אותו כהרפתקה הממוקמת
בארץ-הדמיון ספוגת הצוף,

כספר ילדים שנון, מקסים.
וסוויפט חשב שהוא יורה חצים.
וסוויפט בבית-קברות הלך לשכב,
כועס שספר טוב מדי כתב

ונקמתו, אויה, לא ננקמה,
ולא התמוטטה כל האומה.
אוי גוליבר, אוי, הוא כל כך חמוד.
נכניס אותו לחומר הלימוד.

ואנושקה קרנינה נשכבת
מהנכזבת על פסי רכבת.
קורבן האהבה! אך מי יודע,
מי יגדל עכשיו את ילדיה?

אך קול פנימי אומר לי: "אל תריבי
עם כל הזכרון הקולקטיבי.
סופרים כתבו, והעולם זכר,
ואת את דרישותייך לא תציבי.
הביטי: נכונה לפגוש זכר
אפור, שעיר, סוטה ואגרסיבי,
בין העצים, מוזהרת אך תמימה,
הולכת הכיפה האדומה."