אשל הרים את שולי הדגל שנתרפשו בבוץ, קיפל אותם במתינות, ושב
ופרש אותם כשהוא דוחק את השליש התחתון שלו לתוך קיר הבית
החיצוני. הבד היה קשור לרוחב בשתי קצותיו, ותפוס למעקה סורגי
הברזל הנמוך של המרפסת. הדשא שצמח קרחות קרחות, בחר דווקא
להצמיח פס גבעולים גבוה וצר סמוך למרפסת, ועליו עכשיו 'רכב'
הדגל.
האורחים הגיעו סמוך לשעה עשר בבוקר, אני הגעתי בין הראשונים,
ופרשתי איתו הצידה, מכשיר הקלטה בידי, התכוננתי לשמוע את
סיפורו.
-תביט, תראה דבר אחד עכשיו, הכל הלך פייפן, אני אומר לך, אין
לנו שום דבר במדינה הזאת. החקלאות, הלך פייפן. המושבים, אין
לנו עכשיו מים, סגרו לנו את הקצבת המים. הגידולים, גמרנו
איתם. והדשא, אתה רואה, יבש עכשיו.
תראה בחור צעיר, אתה באת לדבר איתי, לשמוע על תחילת חיי
המושב...
-ועל המאה ואחת, אשל.
-גם זה הלך פייפן, תראה איפה שאריק עכשיו, בתרדמת. מי יקח את
המדינה לידיים עכשיו? זמביש? מועצת היישובים ביהודה ושומרון?
המתנחלים?, רק בשבילם יש  כסף, ואני אגיד לך  למה. כי הנוער
שלהם נלחם על הגבעות, לנוער שלהם איכפת. איפה מחרבנת הציפור?
לא בקן שלה, לא בכלוב שלה, בקן של אחרים. עכשיו תראה תשמע לאן
הגיעו הדברים שאנחנו בעצמנו מוכרים נשק לערבים. בן משק מל"ל קם
ומכר רובי סער ותמ"ק עוזי לערבים משכם. אתה קולט, הכפר של
אריק, מל"ל.
אז עכשיו אני אגיד לך למה הנוער שלנו פארקאקט, והנוער שלהם
נלחם. זה מפני שהנוער שלנו גדל על ערכים מזויפים, שוויון,
מולדת. ערכים מזויפים אני אומר לך, ערכים מזויפים. ערך אמיתי
זה רק עבודת האדמה, גאולת הקרקע. לחרוש בידיים אדמה בתולה
שתצמיח שורשים מהקרקע, זה ערך אמיתי זה. אבל אנחנו נתנו לילדים
כסף שיסעו לאמריקה ולהודו.
הפסקתי אותו.
-אשל, עכשיו יום העצמאות. מה אתה מאחל לעם ישראל לשנה החדשה?
-שיפסיקו למכור קרקעות לערבים, ויתחילו לעבוד בעצמם במקום
התאילנדים.
שלשה רכבי שטח הגיעו למקום.
זה הבנים שלי, הם לא הסתדרו כאן אז נסעו לאמריקה, והם באים
עכשיו לקחת אותי מכאן. אבל לפני שאני אסע, אני אחרוש את האדמה
הזו, אבן על אבן, שלא ישאר פה שריד שהיינו פה, ונתנו מה
שנתנו. כי אין סיכוי, אין סיכוי גם אחד למליון, שדבר כזה ישוב
על עצמו, ועם ישוב למולדתו אחרי אלפיים שנים.
-אז למה אתה מחכה, סע מפה.
-יש עוד דבר אחד שאני רוצה.
הוא הסתכל בעיני.
הדגל, אני רוצה שהדגל ישאר כאן. אפילו בזמן המצור על לונדון
במלחמת העולם השניה היתה אישה זקנה אחת שהתחבאה במקלט עם בקבוק
ג'ין אותו לא שתתה, וחיכתה לזמנים טובים יותר. אני מאמין שעוד
נשוב לכאן, עם אל אדמתו. כמו בזמן גולת בבל, שנשארו כאן עוד
אנשים לשמור על הבית השני. עד שחזרו לכאן עזרא ונחמיה.
-ומה  אתה רוצה שאני אעשה בינתיים?
-תלבש כמוהם, כמו נוער הגבעות, זקן קלצ'ניקוב, כיפה ופיאות,
שיתנו לך להשאר כאן, ואת הדגל תחזיק אצלך במזוודה.
-והדגל, אשל, איפה אתה רוצה שאני אתלה את הדגל?
-את הדגל תתלה על השמשה של האוטו. ואז, ביום העצמאות וביום
ירושלים, כשתיסע איתו בהתנחלות, אל תשכח דבר אחד. הוא עצר
לפאוזה.
תאכל סטייק לבן מהמסעדה הכי טובה, ותביא איתך באוטו שתי
שבדיות, אינגה ויונסה. ושלשתכם, אתה השבדיות והדגל, תצאו
מהאוטו, ועל המכסה של המנוע תעמדו ותשירו 'לא בגלל הכוח, רק
בגלל הרוח הנושבת בגבי'.
המכוניות צפרו, ממכונית אחת יצא זוג. הוא מוצק ומשופם, היא
במגבעת גנדרנית.
הכלה שלי, גויה אמריקאית מיוטה. לפחות יש להם שם משק חקלאי,
עכשיו תגיד לי, למה אתה לא נוסע מכאן?
-אני עיתונאי, חובה עלי לסקר את מה שנשאר.
-דע לך דבר אחד, שעוד היום יבערו מדורות רבות ברחבי הארץ,
ואנשים עוד ישירו להם שם את שירי הפלמח ונעמי שמר, והגבעטרון.
אבל אני, במטוס בדרך ליוטה, בידיים של השיקסע האמריקאית שלי,
אשתה וויסקי אירי ביד אחת, ואניף את דגל ארצות הברית ביד
שניה.
הוא קם, נעמד על רגליו, והחל לשיר:
We are the champions my friend

האישה האמריקנית התקרבה.
Dady, we should go before it will be late
אשל חזר והתיישב. איום שככה אני צריך לעזוב, אבל אין מה לעשות.
הבית נמכר, והאורחים עוד מעט ילכו גם כן. נישאר רק אנחנו? הוא
נגש לדגל, התיר אותו בדחילו ורחימו, נגש ומסר אותי בידי אחרי
שקפלו לשלוש. אחזתי את הדגל בידי, וניסיתי עכשיו לקפלו שוב,
כדי שיכנס לתוך התיק שלי. אשל שכבר הסתובב, נפנה שוב כדי לראות
מה קורה לדגל, והתפרץ בכעס. לא ככה, תראה מה אתה עושה לדגל, זו
בושה וחרפה. Dad, hi dad קראה האמריקאית. 'דד, היי דד'. תשתקי
שיקסע מחורבנת.
קרא אשל בעברית. אנחנו לא נוסעים מכאן היום, קרא לעבר
המכוניות. אנחנו נשארים לשמור על הדגל.
הוא פתח את תיק הצד שנסע איתו, פרק מתוכו נרתיק כלי רחצה, וחזר
והתיישב על הכסא בדשא.
אני הישראלי האחרון.
בצד ניצבה לה מחרשת היד העשויה עץ בגאון.